האובדן הראשון

עודכן ב: 14 פבר 2019

פעם, בממלכת אספמיה הרחוקה, חי נחש.

הוא היה שארית של עולמות קדומים. אגדה, כמו רבות אחרות, שמצאה את דרכה לארץ הדמיון.

באספמיה התרכזו שרידים של שלושה עולמות שונים שהיו קיימים וחרבו. כל אותם אלו שהפכו לאגדות הגיעו אליה, העשירו את תרבותה ומדעיה. הגדילו את חכמתה ואת כוחה. בין עולם לעולם היו אלף שנים של תוהו ובוהו, של אי קיום. אך לא כך באספמיה. היא הייתה שם תמיד, מתקיימת מחוץ לזמן ולמרחב.

הנחש הילך על ארבע רגליו עוד מקדמת דנא, עוד מלפני שהנפיל הראשון נפל מהשמיים ולפני שהקוסם הראשון הטיל את הקסם הראשון. הוא חי בצללים, בינות למדורות ולעצים הסבוכים.

הנחש התחבא. המתין. יודע שיום יבוא וקיומו העלוב ימצא תכלית.

הוא ידע שהיום הזה קרב, אפילו שהוא לא היה יכול להצביע על נקודה מדויקת שבה הוא יקרה.

אך הוא היה יכול לדעת מי יביא לו את הקיום הזה - התבוניים.

הם היו שם לכל אורך חייו. התבוססו בבוץ עוד מיום בריאתם, נלחמו מלחמות ורצחו את אחיהם ללא הפסק.

הנחש ראה אותם מתקדמים קדימה בשרשרת המזון.

מיצורי מערות שנאכלו על ידי הבהמות הגדולות כמזון פשוט, עד למנהיגי אימפריות ובעלי חזון.

אך החזון הזה כפיף, חשב לעצמו הנחש.

הוא הבין את מלוא משמעותה של אמרה זו כשהוא חזה בשליטי אימפריות מלאי שכנוע עצמי נכנעים בפני שליטים אחרים.

הוא ידע שאם החזון שלו יהיה מספיק חזק הוא יוכל לכופף את כולם לרצונו.

ושם, בינות לצללים ומעבר לדפי ההיסטוריה המוכרת, הוא זמם את מזימותיו.

הוא זה שגילה את הקסם במערות העמוקות של הר כרכום, אי שם בערבות המזרח. הקסם הראשוני היה אומנם בצורת אבן, אך הנחש גילה במהרה איך להשתמש בו ולהפוך אותו לגז נזיל שמתפשט ממקום למקום כמו אש בשדה קוצים.

הוא הדביק בקסם עצים, בעלי חיים, את האדמה עצמה וכמובן - את התבוניים. במהרה הם נכנעו לכוחות הקסם, כמו מסוממים חסרי יכולת שליטה עצמית הם נתנו לו להשתלט על כל פינה טובה בגופם ולהשחית אותם.

המכשפים השתמשו בקסם כדי לבער את היערות, לבנות ערי ענק חסרות כל פרופורציה ולהשמיד תבוניים אחרים.

הם לא השתמשו ביכולותיהם לטובה, אך את זאת בדיוק רצה הנחש. הוא ראה במשך שנים רבות מספור את תכניתו רוקמת עור וגידים, את תכניתו הגדולה להשתלט על אספמיה.

כשהעיר נינוה נבנתה לראשונה במטרה לחלוש על כלל ערי אספמיה, הנחש הסתנן אליה במהירות. הוא לבש צורת תבוני, ומפועל פשוט בשווקים של נינוה הוא התקדם הלאה בסולם. במהרה הוא היה לחנווני, מוכר בחנות כשפים באחת הסמטאות המוזנחות של נינוה. התקדם למנהל השוק הראשי, וכך הוא שלט על הרגליהם של תושביה הרבים של העיר. בשלב מסוים הוא אף התגייס לצבא וכך עלה עוד ועוד בסולם הדרגות עד שהפך להיות מפקד הצבא - ומשם הדרך למלוכה הייתה קצרה.

כשהמלך מש-קי-אנג-גשר הלך לעולמו חסר ילדים, נכנס לים ונעלם, הנחש הוא זה שמונה להיות מחליפו בתור מלך. הנחש הצליח במזימתו להשתלט על אספמיה, אך לצערו זו הייתה לתקופה קצרה בלבד.

אחיינו של המלך המת חזר באחד מהימים משדות הקרב של דרום הממלכה, ודרש את המלוכה. בעזרתם של מכשפים רבים וחפצים שונים ומשונים שחושלו מאותו קסם עצמו שהנחש ייבא לעולם, האחיין זימן את היצור לקרב בארץ הדורם הרחוקה.

זהו היה העימות הקשה ביותר שאספמיה אי-פעם ידעה.

בעוד הנחש השתמש בכל קסמיו ויכולותיו כדי לנצח את אויבו, האחיין הערמומי הבין את חולשתו האחת וניצל את הזדמנויותיו בחכמה.

הוא הצליח לפתוח שער חד-פעמי שישלח את הנחש לעולם אחר, חסר קסם, שבו הוא יהיה רק עוד בעל-חיים רגיל. עולם חשוך וחסר תקווה.

הנחש צפה בעיניים כלות איך אותו עולם נוצר מאפס. בתחילה היה אור שהאיר את היקום בצורה בלתי נתפסת ועילאית. בשנית המים והרקיע הופרדו, וזה היה נראה לנחש יותר מהכל כמו שני אוקיינוסים הפוכים - אחד מלמטה ואחד מלמעלה. בשלישית צמחייה רבה הופיעה מכל פינה. צמחייה שהשביעה את בטנו של הנחש וגרמה לו להיות מוכן יותר ליום שאחרי, כשמה שהיה נראה כמו גחליליות רבות התמקמו בשמי הלילה.

בחמישית הופיעו חיות ימיות ומעופפות מכל פינה, מילאו את העולם. בשישית הופיעו יצורים שהנחש יותר הזדהה איתם, חיות יבשתיות שונות - אשר בראשם עמד תבוני כלשהו. הנחש צפה בתבוני שניסה ללמוד את העולם החדש, ובייחוד כשאותו תבוני ניסה להפיג את בדידותו.

באחד הימים הופיעה לה גם תבונית נקבה, והנחש זיהה את ההזדמנות שלו.

הוא ניצל שאריות אחרונות של קסם שעוד נשארו לו מימיו באספמיה, והכניס אותם לתוך כלי הקיבול הראשון שהוא מצא - תפוח אדום וגדול שגדל על עץ רחב ידיים, עץ ששני התבוניים נמנעו מלהתקרב אליו.

אך הוא היה חייב שהם יתקרבו.

בשביל להצליח בתכניתו החדשה הוא היה זקוק נואשות לזוג שיניים שיינעץ בתפוח - שיניים שלא היו לו.

הוא פיתה את הנקבה להתקרב אל העץ, לחש לה סודות מכושפים מהעולם שמעבר וריתק אותה בעיניו המהפנטות.

הוא דאג לה לכל מחסורה, הקשיב לכל מה שהתבוני הזכר סירב להקשיב לו, והמשיך בכך עוד ועוד עד שהוא הצליח לגרום לה לנגוס בתפוח.

הנגיסה בתפוח - שלצערה של התבונית היה די תפל - שינתה סדרי בראשית. שער גדול נפתח והקסם החל לזרום לתוך העולם הטרי. יצורים קסומים שונים נכנסו לתוך העולם, והנחש צפה בעיניים מאושרות בענקים, נפילים, שדים, מכשפים, מלאכים, רפאים ורבים אחרים שפלשו בניצוחו לעולם החדש.

שני התבוניים ברחו מהגן האבוד ונעלמו אי שם בשממת הארץ, והנחש היה מאושר מאי פעם - אך לא לאורך זמן.

קסם מוזר ממקור בלתי ידוע אחז בו ושינה אותו.

ידיו ורגליו נעלמו, הוא נשלח משם הרחק אל צידו השני של העולם, לחיות לבדו ולזחול על גחונו לנצח נצחים.

הנחש נכלא בכלא מיוחד - בתוך גופו של עצמו.

למרות כל זאת הוא ידע דבר אחד, הוא הפסיד בקרב - אבל המלחמה רק התחילה.

מעשה ידיו היה להביא את הקסם לכדור הארץ.

עכשיו המשימה תהיה לוודא שהקסם יישאר לנצח וימשיך להשחית את נשמות הבריאות, עד לקץ הימים.

גוף האדם משמיע קולות רבים ומגוונים, כאלה שגורמים לכל אחד להרגיש פליאה וזעזוע באחת.

קולו של הלב הפועם, הצליל שמוציאה הבטן כשהיא רעבה.

אך הצליל החזק ביותר, הנורא ביותר, הוא זה של אבן שפוגעת בגולגולת.

זהו בין הצלילים הראשונים שידעה האנושות.

העולם היה צעיר, תמים ורחב. האופק היה נקי, את היבשות והימים אף אחד עוד לא חקר.

כל כולה של אוכלוסיית בני האדם התרכזה בכפר קטן אחד, אי שם במישורי ארם נהריים הקרים והאכזריים.

שנים ארוכות עברו מאז הגירוש, וכבר בני האדם הצליחו להוכיח כמה הוא היה צודק ונכון.

האדם נברא בצלם אלוהים, אך הוא כה שונה.

איך הצלחתי להגיע לכזה מצב?, שאל את עצמו האח הבכור בעוד הוא זחל אחורנית על הקרקע הנוקשה, בהלם ממעשיו הנוראיים.

הלילה היה חשוך מאי פעם, העננים הסתירו את הכוכבים הזוהרים. מדי פעם הירח הציץ על הנעשה בעולם שמתחת, כמו בוחן את מעשה ידי אדונו, ונעלם מיד כשהוא מבחין בתוצאה המזוויעה.

ליבו של קין פעם בלחץ ובעצבים.

מה יגידו ההורים?, הוא שאל את עצמו למראה גופת אחיו השרועה על הקרקע שמולו.

הפגיעה הייתה מדויקת.

מכה אחת בראש, בנקודה הכי רגישה, גרמה להבל ליפול על הקרקע ולמות כמעט ללא ייסורים.

עיניו היו פקוחות לרווחה, מכוונות היישר לתוך עיניו של אחיו הגדול והמבוהל.

הדממה הקיפה אותם מכל הכיוונים.

מרחוק נשמע רעם חזק, מלווה באור ברק זוהר.

הברק האיר את אישוניו הרדומים של הבל, ודמעות החלו לזלוג על לחייו של קין.

"מה עשיתי?" הוא צרח, "מה עשיתי?!"

צרחותיו מילאו את שמי הלילה. ציפורים עזבו את עציהם במרחקים.

העולם הצעיר למד הרג ורצח מהו. התיבה שקין פתח הייתה כה אכזרית. העולם לא יצליח לחזור לאחור.

אך באותה תקופה ישנה ותמימה, קין עוד לא הבין זאת.

מבחינת ראש האיכר שלו כל דבר הוא בר תיקון, וכך גם המעשה שהוא ביצע בקלות דעת.

כעבור שעה ארוכה של בכי וקינה קין קם ממקומו. הוא לקח את מטהו שהיה זרוק על הקרקע והחל ללכת.

ההבנה מה הוא צריך לעשות הכתה בראשו.

קין מעולם לא חזר לבית הוריו.

הוא שוטט בעולם הפתוח והריק שנגלה אל מול עיניו, טיפס את הרי החושך וחקר את ארץ נוד. גילה את ארצות הצפון הקרות ועולם הדרום החמים, את יער ירוקעד והלבנון, הנהרות הארוכים שמובילים אל הים הגדול, ואת הים עצמו, שכמו חיכה שבן אדם יעלה על גליו וישוט בו אל עבר האינסוף.

בכל מקום שבו צעדו רגליו של קין הוא זכר מה מטרתו הסופית. בכל פעם שהוא הדליק מדורה וצפה באש מיתמרת אל-על, אל עבר השמיים, הוא ראה את פניו המתות של אחיו בין הלהבות המלחכות.

את הרגשתו הרעה הוא כינה אבל, הטיה קלה של שמו של אחיו, והוא רק חיכה ליום שבו הוא יוכל לשים את הרגשה זו מאחוריו.

אחרי הליכה ארוכה לאורכו ולרוחבו של העולם הגדול, קין הגיע אל יעדו. מערה גדולה בקצה העולם, במרכזו של יער חשוך וגדול.

פתח המערה הביט עליו בצורה מאיימת, כמו רוצה לבלוע אותו לתוכו.

קין צעד לתוך המערה בצעדים מהוססים, דורך על הקרקע הרטובה והחלקלקה. היא הייתה חשוכה, אז הוא לקח ענף ושתי אבני צור והדליק לפיד.

קין הלך במסדרון הכניסה הארוך, נכנס עוד ועוד לתוך בטן האדמה, מחפש את היצור שעליו סיפרה לו אמו.

"יש פה מישהו?!" הוא קרא, כמו מנסה לגרום ליושב המערה לצאת לכיוונו.

שום דבר לא הפר את הדממה. הקול היחיד שנשמע באוזניו של קין היו צעדיו שלו עצמו, והוא המשיך לצעוד פנימה באטיות.

כעבור הליכה ארוכה החלל בו קין צעד הלך והתרחב, והוא גילה שהוא נמצא בתוך חדר גדול שאת תקרתו הוא לא ראה, אך זיהה נטיפים ארוכים שהגיעו כמעט עד הקרקע, אשר ממנה עלו זקיפים רחבים.

האש שבלפיד גרמה לטיפות לנזול מהנטיפים וליפול על הקרקע ברעש גדול, הד שהמשיך ממנו והלאה. אך זה לא היה הקול היחיד שהוא שמע באותו רגע.

מישהו, או משהו, התחכך על הקרקע בחוזקה.

קין כיוון את לפידו לכיוון מקור הקול אך לא ראה כלום.

הוא המשיך לחפש לאור האש, אך לפתע נמשך לאחור על ידי גוף חזק ועצמתי. זנב ארוך ליפף אותו ומשך אותו מעלה באחת.

קין היה תלוי מרגליו, ידיו שחררו את הלפיד אשר נפל אל הקרקע הקרירה. הוא התנדנד כמו זבוב שנתקע על קורי עכביש, אך ידע שזה לא המקרה. זה היה יצור אחר. יצור חלקלק.

מעוינים עיטרו את גופו של הנחש המגודל, ועיניו האדומות והבוהקות הביטו היישר לתוך עיניו של קין.

"מה אתה עושה במערתי?" שאל הנחש בקול נמוך.

קין הרגיש כאילו הנחש קורא לתוך נשמתו. הוא ניסה להיאבק ולהשתחרר אך לא הצליח בזאת.

"קין, קין בנו של אדם..." מלמל הנחש, "מזמן לא שמעתי ממכם, התבוניים. חשבתי שאני כבר לא אראה את פרצופכם המקולל".

קין ניסה לדבר, אך פיו בקושי נפתח. כל גופו התקשה למראה הנחש המאיים.

הלפיד האיר את קירות המערה עליהם היו מצוירים ציורים רבים. עץ תפוח, אישה עירומה, עיר מפוארת בעלת בניינים גבוהים ומתנשאים, אש בוערת ממנה יוצא עשן לבן ומסתורי.

הנחש סגר את עיניו לרגע ורוח קרירה כיבתה את הלפיד.

זה היה בדיוק מה שקין חיפש.

"אני צריך את עזרתך!" הוא גמגם.

הנחש צמצם את עיניו האדומות והתמקד עוד יותר בנער שמולו.

"את עזרתי?" הוא שאל.

קין הנהן. "הרגתי את אחי. אני רוצה להחזיר אותו לחיים".

"אני יכול לעשות הרבה דברים, נערי, אך את זה אני לא יכול. אי אפשר להחזיר לחיים אנשים שמתו".

"אתה סיפרת לאימי שכן, לפני זמן רב! אמרת לה שכשהיא תמות היא תגיע לממלכה אחרת, שבה היא תהיה חיה. אולי אח שלי שם?"

"הוא לא. רק אנשים שהופכים לאגדה מגיעים לשם. ארץ הדמיון, ארץ האגדות החיות".

"אבל הוא אגדה," אמר קין, "כל צאצאינו ידעו מי זה הבל. הראשון שנרצח. הראשון והאחרון".

"אתה באמת חושב שהוא יהיה האחרון?" צחק הנחש, "אתם תמימים יותר משחשבתי".

"סליחה?"

הנחש הפיל את קין על הקרקע.

"הוא ממש לא יהיה האחרון. במעשיך שינית סדרי עולם. אני הבאתי מאספמיה את הקסם, אתה הבאת את הרצח. וזה משהו שאי אפשר לשנות. אנשים שעוברים את הגבול לאספמיה אחרי מותם לעולם לא יחזרו בחזרה לעולמכם. אתה לא יכול פשוט ללכת לשם ולשלוף אותו. אתה חטאת, אולי החטא היחיד בחיים שלך, אבל..."

הנחש השתתק. צל של חיוך עלה על פניו.

"יש לי רעיון," הוא אמר, "בוא נשחק משחק".

הנחש התקרב אל הנער הצעיר שעמד מולו.

"משחק?" שאל קין.

הנחש הנהן, קירב את ראשו אל חזהו של הנער, כמו מאזין לליבו הפועם.

"ליבך חזק וצעיר. טהור בדיוק במידה הנכונה, מתאים בדיוק כמו שצריך".

"מתאים למה?"

"אחרי שאמך נגסה בתפוח, הרסה את הגן וברחה ממנו עם אביך... אני נענשתי".

"מי העניש אותך?"

"לא יודע. אבל זה קרה. היו לי דברים חשובים שנלקחו ממני... ואני רוצה אותם בחזרה".

קין בחן את הנחש הארוך שזחל על גחונו ממולו והבין ישר מה נלקח ממנו.

"איך אני יכול לעזור לך?" הוא שאל.

הנחש חייך חיוך קטן וממזרי.

"אתה לא רוצה לשמוע את החוקים של המשחק קודם?"

קין הרגיש שאין לו יותר מדי ברירה אלא להנהן באישור.

"יופי," חייך הנחש והתחיל להסתובב סביב הנער, "תמיד התייחסתי לקסמים כמשחק. אתה אומר כמה מילים, קופץ בצורה הנכונה, אפילו מטיל קוביות כשצריך... והתוצאה מתרחשת. טובה או רעה, היא תקרה אם הלכת לפי החוקים".

"קוביות?" שאל קין באי-הבנה.

"יש קסם שיכול לעזור לי," המשיך הנחש בלי לענות על שאלתו של קין, "אבל הוא קסם חזק ואפל... קסם עתיק ששורשיו במדבריות כרכום, המקום ממנו הגעתי. הדרך היחידה להפעיל את הקסם הזה היא לאכול לב טהור שחטא רק פעם אחת בחייו. אכזרי, נכון, אבל הכרחי".

עיניו של קין נפערו בהבנה.

"בוא תקווה שתהפוך לאגדה, ילד, ואולי ככה תוכל להגיע לאספמיה ולהתאחד עם אחיך האהוב..."

קין רץ לכיוון המנהרה שממנה הוא הגיע, בדרך תפס את הלפיד המכובה וקירב אותו לגופו בחוזקה.

הנחש צעק מאחוריו "אני אתפוס אותך, אין לך לאן לברוח".

המנהרה הייתה צרה וחלקלקה. המרדף הזכיר לקין את המשחק איתו שיחק בילדותו עם הבל, כאשר אחד בורח והשני תופס, אך הפעם המשחק התמים הזה קיבל משמעות אחרת ונוראית.

אם הוא ייתפס הוא ימות.

הנחש זחל במהירות בתוך המנהרה החשוכה. קין החליק על הקרקע הרטובה והתקשה להתקדם הלאה.

"מהמנהרה הזו אני לא אצא בחיים," הוא אמר לעצמו בהשלמה, אך המשיך לרוץ לאורכה.

הנחש צמצם פערים ותפס את קין בזנבו.

הוא הרים את קין והצמיד אותו אל תקרת המנהרה, הביט בו בעיניו האדומות והבורקות וחייך את חיוכו הממזרי.

"אתה לא יכול לברוח ממני. אני אקבל את גפיי".

הנחש פער את פיו לרווחה. הבל פיו המצחין הכה בנחיריו של קין שניסה להתפתל ולברוח, אך ללא הצלחה.

קין ניסה להכות בו בעזרת הענף אך גם זה לא גרם לנחש לשחרר אותו.

באחת התנופות החזקות שהוא לקח קין התנגש בקיר המנהרה. עם המכה הבנה הכתה בראשו.

זו הייתה אבן צור.

קין הרים את הלפיד וחיכך אותו בקיר, ושום דבר לא קרה.

בפעם השנייה עפו מספר גצים באוויר, אך בפעם השלישית, שניות אחדות לפני שהנחש הצליח להכניס אותו לתוך פיו, קין הצליח להדליק את קצהו של הלפיד ולתקוע אותו היישר בעורו של הנחש.

בצרחת אימה הנחש הפיל את קין על הקרקע, ונעמד מעליו, מנסה להתקרב אל טרפו אך נרתע מהפחד.

"אתה לא אוהב אש, נכון?!" צעק קין, "אני הוא שליט האש. אני הוא החזק פה!"

קין נופף בלפיד אל מול הנחש, זה נרתע ואז עצם את עיניו.

הרוח הקרירה חזרה וכיבתה את הלפיד, אך בעוד זה קרה קין כבר הרים את רגליו וברח.

לנחש לקחו עוד כמה שניות להתאושש ולחזור למרדף אחרי הטרף החומק, אך הן היו מספיק זמן כדי שקין יספיק למצוא את הדרך החוצה ולהיעלם בחשכת היער.

הנחש צמצם את עיניו וחיפש את קין בינות לעצים, אך הוא לא הצליח לראות אותו.

כעבור דקה ארוכה של סריקה הוא זחל בחזרה לתוך המערה ונעלם בחשכתה.

קין לא עצר את ריצתו במשך זמן רב.

רק כשהוא יצא מקו העצים הוא הרשה לעצמו להתרסק על החול הרך, לצידו של ים כחול ורגוע.

ידו הימנית כאבה, והוא הביט עליה.

קרוב לכתפו היה פצע גדול ומדמם, והוא הניח שהנחש אכן הצליח לנשוך אותו שניות לפני שהוא שחרר אותו.

כעבור זמן מה הפצע הפסיק לדמם, אך הצלקת נשארה שם. כל פעם שהוא הסתכל עליה הוא נזכר באחיו המת, בגופתו הזרוקה בשדה ללא נשמה באפה.

את הצלקת הוא כינה אות קין. האות שיזכיר לו תמיד איפה עובר הגבול בין טוב לרע, בין שליטה עצמית לבין אבדן עשתונות.

קין מעולם לא הפסיק את מסעו בעולם. הוא פגש מדי פעם בצאצאי אחיו הצעיר, שת, הביט עליהם מרחוק. שומר שהם לא יסטו מדרך הישר. כשהם רבו זה עם זה הוא התערב והפריד ביניהם.

במשך שנים רבות הוא ניסה לעשות צדק, אך מטרתו האחת מעולם לא נעלמה. הוא צריך להפוך לאגדה מספיק משמעותית, כדי שגם אחרי מותו אנשים ימשיכו לדבר עליו ולספר את עלילותיו. הוא צריך למצוא את הדרך לעבור לאספמיה, ארץ הדמיון, ולהתאחד עם אחיו המת.

מדי פעם כשהיו שואלים אותו מי הוא, הוא היה עונה משפט אחד ויחיד.

"שומר אחי אנוכי".

  • סיפורי עדולם בפייסבוק