המלכה והנווד

עודכן: 14 בפבר׳ 2019

אסתר פקחה את עיניה, הביטה על החדר האפלולי והחשוך.

היא שכבה במיטתה ובהתה בתקרה המוכרת, זו שהיא למדה להכיר כה טוב בחודשים האחרונים, בעקבות המחלה הקשה והמשתקת שתקפה אותה. אסתר למדה לאהוב אותו על החיבוק החם שהוא העניק לה, היא הכירה כל סדק וחריץ, כל שקע ובליטה. תקרת האבן הגדולה והקשתות אדירות הממדים הפכו להיות המסגרת של חייה, כל עולמה.

אך משהו מוזר, היא חשבה לעצמה בעוד אור השחר החל לחדור לחדרה. הסדקים המוכרים כבר לא היו שם והחריצים המפותלים שטיפסו על קירות האבן נעלמו ללא עוד. הקשתות השחורות בהקו בצבע עז וחזק ואף האור שנכנס היה נראה יותר מלא חיים מזה שהיא הכירה, האור הדהוי של פרס.

אסתר קמה על רגליה במהירות בפעם הראשונה מזה חודשים רבים והופתעה מקלילותה וזריזותה. היא אצה למראה הגדולה התלויה על קיר חדרה ולפתע הבינה דבר מה מוזר עד מאוד- היא הייתה צעירה בשנים רבות. קמטיה נעלמו מפניה, עורה הפך להיות חלק כמו של נערה, עיניה הירוקות נצצו באור השמש העולה. יופייה הישן חזר אליה.

איך זה קרה?, היא שאלה את עצמה ומיהרה החוצה מחדרה למצוא את בעלה.

היא הילכה זמן רב במסדרונות הריקים של ארמונה, מחפשת אחר נפש חיה כלשהי, אך את זו לא מצאה. השומרים ששמרו על ארמונה נעלמו וכך גם הטבחים המפורסמים שהגיעו מכל קצוות העולם לבשל למלכי פרס.

אסתר הלכה לאולם המשרתות, שבדרך כלל היה עמוס בהמוני עושות דברה, ופתחה את דלתות עץ האורן הגדולות שעמדו בכניסתו.

החדר היה ריק, דבר שגרם למלכת פרס לעקם את עיניה בחשד. גם ילדיה לא היו בארמון, וכך גם העובדים הרבים שבשעה זו היו אמורים לערוך את שולחנות חדר האוכל ארוך הידיים שבימים קדומים אכלס את מפקדי צבאו של אחשוורוש לאחר שחזרו מן הפרעות והשמד באיי יוון.

אסתר יצאה מהארמון, דבר שהיא לא עשתה זמן רב עקב מחלתה, נפעמה לראות את רחובותיה הגדולים ורחבי הידיים של העיר שושן חסרי חיים. השווקים כבר לא שקקו אדם, מהנפחיות כבר לא עלו קולות דפיקת פטיש על מתכת חמה.

אסתר הסתובבה שעות ארוכות ברחובותיה הנטושים של עירה וכשהתייאשה מלמצוא נפש חיה כלשהי חזרה לארמונה המפואר, זה שעמד במרכז העיר והשקיף עליה בעוז וגאון.

המלכה הבודדה התיישבה בעצב רב על כיסא מלכותה, מביטה על כיסאו הריק של בעלה, זה שהיא כה אהבה ותיעבה. עד רדת הליל היא ישבה לבדה ואז חזרה למיטתה הריקה לישון את שנת הלילה. אך היא לא הצליחה להירדם.

דבר מה מוזר קורה פה בשושן הבירה ואני חייבת להבין מה הוא. אני חייבת להבין מדוע אני לבד.

אך המחשבה לא נשארה זמן רב במוחה, בהמשך הלילה היא ראתה אור קטן בוקע מחלונה.

אסתר הציצה החוצה בהיסוס וראתה שהאור בוקע מכיוון החומות, מלפידו של אדם שטיפס עליהן, מסתתר בינות לצללים.

מלכת העיר הריקה קפצה במקומה בבעתה מלאת שמחה.

מי זה האדם הזה שמטפס על חומות עירי?, היא יצאה מחדרה במהירות, חוצה את המסדרונות האפלים של ארמונה, רצה בינות לחצרות ומטפסת בגרמי המדרגות הרבים. את הדלת שמובילה אל מבצר המשמר היא פרצה בחוזקה, נעמדת אל מול מחזיק הלפיד.

"מי אתה?" היא שאלה את האדם הנאה שנחשף מולה, לבוש בבגדים לבנים ובלויים, שיערו משתפל על פניו בעדינות נפלאה, עיניו הכחולות והגדולות שואבות לתוכן את מבטה של אסתר. על גבו היה תלוי מגן כסוף עליו היו מצוירים שני משולשים הפוכים שצורתם הזכירה לאסתר את פרח השושן הצחור.

האדם הביט עליה בחרדה וכעבור כמה שניות ברח ממנה לאורך החומות.

"עצור!" היא צעקה, "בבקשה ממך, ספר לי, מי אתה?"

אסתר החלה בריצה מהירה אחרי מחזיק הלפיד המסתורי, עקבה אחריו בעיניה בעוד הוא קפץ אל ערימת חציר. מלכת שושן קפצה גם היא אל תוך ערימת החציר והמשיכה במרדפה אחר האדם. לבסוף היא תפסה אותו בכיכר העיר, שם הוא הביט על פסלם העצום של אחשוורוש ואסתר שהטיל עליו את צלו. האדם בחן את פני אסתר המפוסלות ואז העביר את מבטו לפניה של האישה האמיתית שהתנשפה מאחוריו.

"האם...?" הוא שאל.

אסתר הנהנה.

"מי את?" הוא הוסיף, "מאיפה את והעיר הזו הגעתן?"

"מה זאת אומרת? הגענו לאן?"

"לכאן, לאספמיה."

אסתר לא הבינה מה כוונתו באספמיה, ואיך בדיוק עירה הגיעה למקום עליו היא מעולם לא שמעה.

"את יודעת על מה אני מדבר, נכון?"

אסתר נענעה בראשה לשלילה.

"זוהי ממלכה, ממלכה אדירת ממדים. אני נע ונד לאורכה ולרוחבה, מחפש אחר גורלי. אני מכיר אותה כמו את כף ידי, אך היא משתנה כל הזמן. מתווספים לה נופים חדשים, ערים וגאיות שמעולם לא הכרתי, אנשים שונים ומשונים שמתו בעולם שמעבר. אך זו פעם ראשונה שאני ראיתי עיר שלמה שצצה משום מקום. עיר שלמה שפשוט הופיעה מתוך האוויר ובנתה את עצמה כאן, על שפת אגם הלשון."

"איך העיר הזו יכלה פשוט להופיע כאן?" היא שאלה, "זו בירת פרס. אתה מנסה להגיד לי שאני והיא כבר לא שם?"