המסע לאספמיה

עודכן: 14 בפבר׳ 2019

היה היה פעם איש תמים בדורותיו, שמו היה נוח. הוא אבא לשלושה בנים- שם, חם ויפת.

יותר מכל הוא אהב לצפות בים הגועש, בגלים שהתנשאו אל-על. כשהירח עמד מעל הים, מאיר את השמיים הפתוחים וזרועי הכוכבים, הוא היה צופה בגאות מציפה את היבשה בצורה שגרמה לו להרגיש מרומם.

המים, הוא חשב לעצמו, הכוח ההרסני ביותר שיש בעולם כולו. שום דבר לא יכול להם. שום דבר לא עומד בפני עוצמתם.

נוח לא ידע עד כמה הוא צדק. באחד הלילות הוא קם בבהלה, התנשם בכבדות ומצא שהוא העיר את שאר בני משפחתו. נוח יצא במהירות מאוהלו ועמד אל מול הים הגדול, מתחלחל מרוב פחד, מבין שהאהבה הכי גדולה שלו עומדת לצאת במלחמה כנגד האדמה. הוא חלם חלום, אך הלה הרגיש לו כמו חיזיון. נבואה שעומדת להתגשם.

נוח הבין מה הוא צריך לעשות. הוא צריך ללכת לבית הולדתו, מנזר המכשפים בהר צפון, להקשיב לאגדותיהם העתיקות ולנסות לפענח את דרכו הלאה. הוא היחיד שיודע על הבאות, הוא היחיד שיודע על האסון הממשמש ובא.

כך, באותו לילה ערפילי, נוח לקח את רגליו, עזב את ביתו ויצא לדרכו הארוכה והפתלתלה. הוא הלך ימים ולילות, התקדם אל עבר ארצות הצפון האפלות אשר מעבר להרי החושך. הוא חצה את נהר הסמבטיון האגדי, הנהר שזרק אבנים במקום מים, צעד בדרכיה המתעתעות של ארץ נוד הנשכחת, מחפש בעיניו את ההר הגבוה אשר ראשו בעננים, ההר אשר צופן סודות כה רבים.

לבסוף הוא פגש את המכשפים האפלים אי-שם על פסגתו המושלגת של ההר, צפונים בספריהם ובכתביהם הישנים שיש אומרים שנכתבו על ידי קין בעצמו. נוח שעט אל תוך מקדשם הסודי של מוריו ומחנכיו לשעבר, מבין שזהו הרגע החשוב ביותר בחייו.

"קראתם לי?" הוא שאל, יורק שלג מפיו בכל הברה.

הזקן מבין המכשפים, המורה הבכיר ביותר מבין כל הנוכחים, הביט על נוח במבט עצור, מנסה לעכל בראשו את שהוא עומד להגיד.

"דבר," אמר נוח, "לא צעדתי עד לכאן לשווא."

"הרעה ממלאת את העולם," אמר המכשף לבסוף, "אנו עומדים בפני סופנו, בפני סוף העולם המוכר לנו."

"אני יודע את כל זה, מי גורם לכך?"

המכשף נענע בראשו באי-ידיעה. "לא מובן, אך הרעה עומדת לצאת ממעמקי האדמה. מי התהום יעלו מעלה, הרקיעים עומדים להמטיר עלינו מטר לבלי די, הימים עומדים לדרוש את שלהם. אפילו פסגות ההרים הגבוהות ביותר ייעלמו מתחת לגלי הים, ישאבו למצולות."

"הישנה דרך להינצל?"

"בדיוק בשביל זה אנו צריכים אותך, נוח. לאנושות מגיע להיכחד מעל פני האדמה, אך לא לכולם. אתה יכול להציל את הראויים, אתה יכול להיות זה שיגאל את אלו שמגיע להם להיגאל. אתה ספן בחסד, נוח, אהבתך לים תגיע לידי שימוש. תבנה תיבה מעצי גופר, תעטוף אותה בכופר. אורכה יהיה שלוש-מאות אמה, רוחבה חמישים אמה. שלושים אמה תהיה קומתה ובראשה תפתח צוהר קטן. תאסוף אליה את אלו שראית בחזיונך, תושיע אותם מהמבול הגדול לפני שיהיה מאוחר."

"ציינת פה שעליי לבנות את התיבה בגודל מדויק מאוד, למה דווקא את המידות האלו?"

"אתה אדם נבון, נוח. העולם הזה מגיע לקיצו- אך ישנם עולמות אחרים מעבר לו."

"אספמיה," אמר נוח את המילה האחת שצמררה את כל שוכני המקדש, "אתה רוצה שאני אשיט את התיבה לעולם הדמיון."

"כן. לאחר שמונים יום ושמונים לילה- תיפתח דלת. היא תהיה מעל הים הגואה, מעל הר האררט. אתה תכוון את התיבה אל הפתח ותעבור אותו, תביא אותך ואת כל שוכניה לממלכתנו משכבר הימים."

"אבל אני איני צאצא של המגורשים."

"נכון, אבל אתה ראוי להיות מי שיושיע ויוביל את כולנו לאספמיה. אתה בן-האדם אשר יושיט אותנו הביתה."

"ואיך תיראה אותה דלת מסתורית?"

"הו, זה יהיה מראה אותו לא תשכח לעולם... חפש את עלה הזית."

למחרת היום נוח יצא מהמקדש אפוף בדאגה וחשש. המשימה שהוטלה עליו הרגישה לו כבדת משקל ומלאה בסיכונים, יותר ממה שהוא אי-פעם חשב לקחת על עצמו.

אולי עדיף פשוט לוותר ולזרום עם הזרם?, שאל עצמו בעודו צועד מטה אל שיפוליו המערביים של ההר.

אך עד מהרה ההחלטה התגבשה בליבו. הוא עומד להציל את כל מי שראוי להציל. נוח חצה בחזרה את ארץ נוד ונהר הסמבטיון, המשיך אל מעבר להרי החושך והגיע לביתו. שם הוא שיתף את משפחתו במשימתו, חילק אותם למשימות שונות.

נוח בנה את התיבה, שם ריכז זוגות מכל מין של בעל חיים שחי בעולם, חם יצא לקרוא לכל היצורים הקסומים שהגיעו מאספמיה בתחבולתו של הנחש ויפת יצא להביא את הראויים.

התיבה נבנתה במהירות בזכות גרזנו הקסומה של נוח, גרזן אשר סופקה לו על ידי שדת נהר החידקל.

שם הצליח לרכז את חיות העולם בקלות יתרה באמצעות שופר אשר צלילו מתקתק, שופר שנשמע בכל רחבי העולם בעת תקיעתו. רבים יכלו להישבע שראו פרחים מסובבים את עלי הכותרת שלהם לעברו, כמו מבקשים להיכנס גם הם לתוך התיבה ולהינצל מכיליונם.

חם הדליק נר גדול, נר שבער ימים ולילות וחדר בדרך קסם אף לנשמותיהם של היצורים הקסומים המרוחקים ביותר- אלו שחיו ביבשת הדרום הקפואה, יבשת עליה לא דרכה מעולם רגל אדם.

יפת עלה לראש הסרטבה והדליק עליו משואה גדולה שאותה רק ראויים יכלו לראות, משואה אשר הובילה להדלקה של רבות אחרות ברחבי העולם כולו, מסמלות לצופיהן שהגיע הזמן לצעוד.

עד מהרה התיבה עמדה והתנשאה אל-על וכל מי שהיה אמור לעלות עליה טיפס במהירות. הצפיפות הייתה נוראית, נוח לא ידע כיצד הם עומדים לחיות שם במשך שמונים ימים ולילות עד שהדלת לאספמיה תיפתח. כדי להימלט מהרגשת המחנק הנוראה הוא טיפס מעלה וצפה למרחקים דרך הצוהר הקטן, מחכה שהעננים יתאספו ממעל וימטירו את טיפות הגשם הראשונות על האדמה הבוכייה.

לבסוף, זה באמת קרה. ארובות השמיים נפתחו ומים זרמו מתתקרקע. האדמה נעלמה מתחת לגלי הים והתיבה החלה לעלות מעלה אל עבר פסגות ההרים, פסגות שעד מהרה נעלמו גם הן מתחת למים הקרירים. נוח הביט בסיפוק על יציר כפיו- האי הצף שהוא בנה ובעזרתו הצליח להציל את חייהם של רבים.

שמונים ימים ושמונים לילות התיבה הטלטלה בין גלי הים החזקים. פעמיים כמעט התהפכה ופעמיים נוספות קירותיה כמעט נסדקו לצורה שאפשרה למים לחדור. כשעברו החודשיים הקשים ומלאי היגון, הגשם פסק.

נוח הבין שהגיע זמנו למצוא את הדלת. הוא עלה לצוהר התיבה ושחרר עורב. זמן רב הוא חיכה שהעורב יחזור אך לשווא, הוא נעלם. נוח לא נכנע וניסה בשנית. הוא שחרר יונה, מחכה לחזרתה. לאחר זמן מה היא אכן חזרה- אך בלי התוצאה לה הוא ציפה, היא לא נשאה עלה זית בפיה. הדלת לא נפתחה. מאוכזב, נוח נופף לה בידיו כדי לסמן לה היכן לנחות.

אך אז לוויתן ענק קפץ אל-על ממעמקי הים, יורה סילון מים מחור נשימתו, פוער את פיו ובולע את היונה.

נוח הסתכל בהלם על המחזה. לא לזה הוא ציפה. כל יושבי התיבה תפסו בחרבותיהם, חציהם וצלצליהם ונעמדו על הסיפון בהיכון, מחכים שהלוויתן יעז להתקרב.

"צריך להגן על הסיפון!" צעק, "צריך לדאוג שהתיבה לא תתהפך!"

הלוויתן איגף אותם מכ