פרק 3- העבר הנסתר

 

ניר הקיץ משנתו בפתאומיות. הוא הסתכל על השעון, השעה הייתה שתי דקות לחצות.

״אוף״, מלמל לעצמו בכעס, העיף ממנו את השמיכה ופיהק.

הוא התכונן לקום מהמיטה, אך אז הוא הבין בבהלה שהוא נמצא בחדר לא-מוכר. היה זה חדר בית-חולים לבן ומאובזר, מלא במכשירים חדישים ומתקתקים. על הקירות היו תמונות בשחור-לבן של בניני המושבה, מסגרותיהן הזהובות נצצו לאור מנורות הרחוב שחדר לתוך החדר וצבע אותו בצבעים צהבהבים. על הקיר משמאלו של ניר הייתה תלויה שרשרת כסופה גדולה, ממוסגרת בתוך מסגרת ארד מפוארת. ניר בהה בשרשרת במשך שניות ארוכות, מנסה להבין איפה הוא נמצא. בשלב מסוים הנער חש סחרחורת וכאב בנקודה מסוימת בעורפו והתיישב במיטתו, ממתין בסבלנות שהיא תעבור.

מה קורה פה?, חשב לעצמו, איך הגעתי לפה?

הוא ניסה להעלות בראשו את הדבר האחרון שזכר.

אני ושלג נפרדנו.

ניר אימץ את זכרונו בניסיון להיזכר מה קרה מאז, אך הכאב בעורפו רק גבר. מחשבות מוזרות התרוצצו במוחו.

משהו על ליקוט ואיסוף, זיכרון של מישהו שצועק עליו שהוא לוזר. הזיכרון המוזר ביותר היה זה בו הוא צעק את שמה של שלג.

טוב, אני חייב להפסיק להתעסק בזה... חשב לעצמו ניר והכאב נרגע כמו מתוך ציות לפקודה. ניר התרומם ממיטת בית-החולים הקשה ומתח את גופו, מופתע מכך שהצליח לעמוד על שתי רגליו ביציבות. הוא העביר את מבטו על פני החדר בו ישן, התמקד בדברים הקטנים ביתר פירוט. עשרות מכשירים משונים ניצבו על השידות, לצד מיטתו עמד מוט ארוך על גלגלים אליו הייתה מחוברת שקית מים קרים שהזרימה מים היישר לדמו של ניר. הוא החליק את אצבעו על המחט התקועה בידו וחש כאב עדין.

״לך לישון כבר!״ נשמע קול זועם של איש זקן מהמיטה הסמוכה וניר נאלץ לפעול בשקט. הוא הבחין בעיתון שהיה מונח לצד מיטתו ופרש אותו מול עיניו.

 

חודש לפיגוע הקרנבל

חודש לאחר האירוע המזעזע בקרנבל הפינה, החשש והפחד עדיין מרחפים ברחובות המושבה.

"אני לא מאמינה שעדיין לא תפסו אותם," אמרה נובה בת השבע-עשרה. נובה, כמו תושבים רבים אחרים, לא יצאה מביתה כבר חודש שלם ונשבעה שלא תצא עד שאחרוני המורדים ייעצרו ויוכנסו לבית הכלא.

אך ייתכן שהחוששים יתעודדו מבשורות טובות- כי ככל הנראה זהותם של המורדים סוף סוף נחשפה.

בכתבה ראשונית וחושפנית זו, נחקור את הכפר עין וננסה להבין האם הוא הכפר שמאיים על ביטחון כולנו. הכפר עין שוכן כשלושים קילומטרים מהמושבה הישראלית ובמשך שנים רבות סיפק יבול משובח לשולחננו.

אך הכפר השתנה, התפתח והפך להיות כפר שמאכלס ארגונים שונים ומשונים, בעיקרם ארגונים ששמו להם למטרה להרוס ולחסל את שגרת החיים שכה התרגלנו לאהוב.

אחד מאותם ארגונים הוא ארגון החטופים הידוע שהתפרסם לאחר ההתנקשות בדור בוחבוט, ראש המושבה לשעבר, בקרנבל הפינה לפני תשע שנים.

טרם הבנו לחלוטין איך נראה מבנהו של הארגון. יחידת האבטחה של המושבה, או בשמה הידוע יותר משמר המושבה, מדווחת שיש לה הערכת מצב לגבי מספר כוחות המורדים.

 

ניר קיפל את העיתון והחזיר אותו לשידה, לא התחשק לו להמשיך לקרוא.

הוא שמע נקישה קטנה על החלון וראה עורב שחור. עורבים, כמו חיות רבות אחרות, הובאו על ידי בני-האדם למושבה בשנותיה הראשונות אך נהגו לתפוס מרחק ולהתכנס בתוך עצמם בשולי המושבה, בינות לצמרות העצים בפארק-עדן. אך העורב הזה היה שונה, נראה היה שהוא מסתכל היישר על ניר. הנער התקרב לחלון ופתח אותו, העורב התעופף פנימה והתיישב על קצה מיטתו.

״סגור את החלון, משוגע! קפוא!״ צעק האיש מהמיטה הסמוכה וניר סגר אותו במהירות וברעש רב שהרגיז את הזקן הנרגן. ניר בחן את העורב. העורב היה שחור כולו חוץ מפס לבן דק שחצה את ראשו לשניים באופן שהזכיר לניר קרן-אור שמסלקת חשכה. ניר התבונן על רגליו השחורות והחדות, על מקורו השחרחר- שפלט לפתע צווחה חדה ופתאומית.

"מאחוריך!"

ניר הסתובב מיד.

ליבו פעם במהירות, זיעה ניגרה ממצחו.

בצדו השני של החדר החשיכה הייתה שחורה יותר מהשחור עצמו ואפלה יותר מהצל. שם, בחשכת החדר, עמדה דמות, מביטה עליו.

"מי... מי אתה?" שאל ניר.

הדמות האפלה החלה לנוע, מתקדמת לכיוונו באטיות.

צינה עטפה את גופו של ניר, הוא יכול היה להישבע שהוא שומע כלבים נובחים במרחק. העורב התעופף מהדלת למסדרון בית-החולים ונעלם.

"תתרחק ממני! תלך מפה!" צעק ניר.

"סתום כבר," סבלנותו של האיש הישן פקעה בעוד הוא קם מהמיטה והדליק את האור, "מה הקטע שלך? למה אתה חייב לעשות כל-כך הרבה רעש?"

ניר חיפש בעיניו את הדמות אך לא הצליח לראות אותה. היא נעלמה.

"מה אתה מחפש שם?" שאל האיש שעקב אחרי כיוון מבטו של ניר.

"לא משנה..." ענה ניר, "כנראה סתם דמיינתי."

האיש גלגל את עיניו. "נראה לי שאתה צריך בית משוגעים, לא בית-חולים!"

האיש סגר את האור וחזר למיטה, משאיר את ניר לבדו בחשכה. הנער המבולבל המשיך לעמוד ולבחון את המקום בו הייתה קודם הדמות. לבסוף הוא השתכנע שהוא דמיין משהו שלא קיים באמת וחזר למיטה. בשניות שלפני הירדמותו הוא הרהר על קורות הלילה האחרון, על הדברים המבלבלים שקרו לו.

מה הבעיה שלי? למה אני מדמיין דברים, עורב מדבר? למה אני לא זוכר כלום? איזה מרגיז!

 

"הוא ער! הוא מזיז את ראשו!"

הקריאה הדהדה בראשו הכואב של ניר.

"הוא מזיז את ידיו!"

ניר פקח למחצה את עיניו והסתחרר.

"ילד, אתה שומע אותי?"

ניר בחן את פניה של האישה הדוברת, אישה מבוגרת ובלונדינית שעל ראשה היה כובע לבן עם מגן-דוד אדום. היא לבשה מדים לבנים, על ידיה היו צמד כפפות כחולות.

"אתה שומע אותי?"

ניר הנהן באטיות, מבין עיניו העצומות למחצה הוא הבחין באור היום ששטף את חדר בית-החולים. זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא חשב על אור היום המלאכותי שמציף את המושבה, על המנורות המקרינות אור בעוצמות שונות לפי שעות היממה הארציות.

למען האמת זה די מרהיב.

"תקראו לדוקטור גורביץ, עכשיו!" צעקה האחות.

ניר פתח את עיניו עד הסוף.

"כמה זה?" האחות הרימה שלוש אצבעות.

"שלוש."

"מצוין. שמי הדסה, אני אחות וותיקה פה בבית-החולים."

"מה?"

"אחות, אתה יודע מה זה?"

הוא הנהן. "איך... איך הגעתי לבית-חולים?"

"נפצעת קשה בראשך והיית מעולף במשך זמן-רב."

ניר הרגיש שוב פעם את הכאב בעורפו ועיווה את פניו בחוסר-נוחות.

"זה יעבור. אל תדאג."

"כבר כמה זמן אני פה?"

"אתה נמצא שבועיים בטיפולנו."

"שבועיים? מה התאריך?"

"עכשיו אמצע דצמבר, עוד כמה ימים חנוכה."

"חנוכה?!" שאל ניר בהלם.

הוא ושלג נפרדו לקראת סיום הלימודים, ממש לפני החופש הגדול, אי-שם בחודש יוני.

"אתה זוכר משהו מהרגע שבו נפצעת?" היא שאלה.

ניר אימץ את ראשו והכאב בראשו רק התחזק יותר.

"לא. אני לא זוכר כלום."

"לא נורא, אל תחשוב על זה יותר מדי, זה עוד יגיע."

"אני לא זוכר בכלל מה עבר עליי בחמשת החודשים האחרונים."

האחות לא נראתה מודאגת בכלל, אלא להפך. מבטה נעשה חם ומרגיע.

"איפה מצאתם אותי?" הוא שאל.

"שני נערים סחבו אותך עד לפתח בית-החולים. הם מצאו אותך מעולף איפשהו, טענו שהם חברים שלך..."

"איך קוראים להם?"

"באמת שאני לא זוכרת."

"הוא ער? הבן שלי ער?" קול מוכר, קולו של אביו, נישא מעבר לדלת. תומר התקרב במהירות רבה מה שגרם להדסה לקום ולחסום אותו בגופה, לדחוף אותו בעוצמה מפתיעה החוצה מהחדר.

"מר לוין, אתה עדיין לא יכול להיכנס אליו, ניר במצב חלש מאוד!"

"שטויות! אני דורש להיכנס מיד!"

"אסור לי להכניס אותך לחדר, רק הרופא האחראי יוכל לאשר את כניסתך."

ניר דמיין את אביו מתנפח מכעס למשמע דבריה של הדסה וחייך.

"תביאו לי את גורביץ עכשיו! אני רוצה לברר מה זאת השטות הזאת שאני לא יכול להיכנס לראות את הבן שלי!"

"דוקטור גורביץ בדרך," אמרה הדסה בקולה המרגיע.

"אבא, אני בסדר, אני אוהב אותך!" קרא ניר לאביו.

"גם אני אותך, בן," תומר ענה מעבר לקיר, "מיד אכנס! הו, הנה אתה דוקטור. למה אני לא יכול לראות את הבן שלי?"

"עוד לא עשינו לו בדיקה ראשונית, הוא מאוד חלש ואנחנו צריכים לבדוק שהכל בסדר אצלו," אמר גורביץ בקול חסר סבלנות.

"תעשו את זה מהר, שאני לא אתבע את בית-החולים."

"אין צורך לאיים, מר לוין, אנחנו עושים הכל לטובת בנך."

"צודק, מצטער. תעשה את עבודתך, אני מחכה פה."

הדלת נפתחה והדסה נכנסה בשנית, מובילה פנימה את דוקטור גורביץ, איש נמוך ועב-כרס.

"היי ניר," הוא ניגש והושיט את ידו ישר לעבר מצחו של הנער, בודק חום, "אני דוקטור גורביץ, הרופא האחראי עליך, מה שלומך?"

"בסדר..." ענה ניר באטיות.

"מצבך היה לא-טוב בשבועיים האחרונים, מזל שהתעוררת. איפה אתה מרגיש כאב?"

ניר הצביע על עורפו.

"כאן."

הדוקטור הנהן. "כן, כאן חטפת את המכה. זה מתבטא במשהו אחר חוץ מכאב?"

"אני.. אני לא זוכר כלום מהחודשים האחרונים..."

צל מודאג עבר על פניו של גורביץ ולאחריו חייך חצי חיוך.

"זה בסדר ילדון, זה יגיע אליך."

"אין מה לעשות עם זה?"

"לא... לא ממש, אין לאמנזיה תרופות פלא. מדובר אך ורק בעבודה קשה."

"איזו עבודה?"

"זה כמו לעשות פיזיותרפיה למוח..." ענה גורביץ, "ללכת למקומות שבהם הסתובבת בחמשת החודשים האחרונים, להיפגש עם אנשים שיספרו לך מה עברת. ככה תיזכר, אבל אני לא יכול להבטיח לך שתזכור הכל."

ניר לא ידע אם הוא בכלל רוצה להיזכר בדברים שעברו עליו, הוא הרגיש שעברה עליו תקופה לא קלה בכלל.

"אתה... אתה יכול להכניס את אבא שלי?" הוא ביקש.

"אתה בטוח? אתה מסוגל לזה?" שאל הדוקטור.

ניר הנהן.

"בסדר גמור. מר לוין! אתה יכול להיכנס!"

תומר פרץ במהירות פנימה וחלף על פני הדוקטור בדרכו לחבק את ניר.

"ילד שלי! איזה מזל שאתה בסדר!" אמר תומר, חיבק את בנו והתחיל לבכות. ניר לא זכר אם אי-פעם הוא ראה את אביו החייל הקשוח בוכה.

"כל-כך רציתי שתהיה בסדר!"

"אני מרגיש טוב," אמר ניר בניסיון להרגיע.

"שמעתי מהאחות שיש לך בעיית זיכרון... זה נכון?"

ניר הנהן ותומר הביט עליו בפנים מודאגות. הנער הבחין בצלקת קטנה שהייתה על לחיו של אביו.

"ממה זה נגרם?"

"אפשר להגיד שהמורדים למדו לא להתעסק איתי," אמר תומר.

"מה זאת אומרת?" שאל ניר בבלבול.

"לקח שבועיים שלמים למצוא אותך, זרוק ומעולף בסמטה ההיא אחרי שנעלמת בקרנבל," פתח תומר, "ובמהלך השבועיים האלה התחרפנתי! חשבתי שהמורדים חטפו אותך! הלכתי ותפסתי כמה... פוצצתי אותם במכות כדי שיספרו לי איפה אתה... אבל הם לא ידעו. אחד מהם שרט לי את הלחי עם סכין."

"הרבצת למורדים בשביל למצוא אותי?" שאל ניר בפליאה.

"ברור. הכל בשבילך."

"אבל הנה, אני בסדר."

תומר הנהן.

"זה הכי חשוב. אל תדאג, אני אעזור לך להיזכר בכל זיכרון אפשרי שאבד לך... אתה תזכור הכל צ'יקצ'ק!"

החיוך ירד מפניו של ניר. הפחד מפני מה שטמון שבזיכרונותיו הלך והשתלט עליו. האם הוא באמת רוצה לזכור את הכאב של הפרידה משלג, את הבכי והייאוש? המחשבות המשיכו לנקר במוחו גם לאחר שתומר חזר הביתה וגם אחרי שניר עצם את עיניו והלך לישון.

הוא התעורר שוב פעם באמצע הלילה, אך לא בגלל הכאב שבראשו. הוא התעורר בגלל מישהו שניער אותו. למרבה פליאתו, בחשכת החדר עמדו שני נערים, מחייכים חיוך גדול מאוזן לאוזן.

"בוקר טוב, ישנוני!"

"מה... מי אתם?"

שני הנערים התקרבו ונעמדו מול פניו של הנער.

את הראשון, בלונדיני עם עיניים כחולות ופנים עדינות, הוא לא זיהה, אך את הנער השני הוא זיהה מיד.

"סתיו?"

סתיו מנור, הנער שניר כה שנא בבית-הספר, הנהן.

"מה נשמע גבר? מרגיש יותר טוב?" שאל הבלונדיני שהוא לא הכיר. ניר לא הגיב, הוא לא ידע מה להגיד.

"מה... מה אתה עושה פה?" הוא שאל את סתיו בהבעת פנים צוננת.

"אה כן," אמר הנער הלא-מוכר, "שמענו היום בבוקר שאתה לא זוכר כלום, עמדנו מחוץ לחלון כשדיברת עם הרופאים ואביך. אז ככה- אני דני, את סתיו אתה כבר מכיר. אנחנו הפכנו להיות החברים הכי טובים שלך בחמשת החודשים האחרונים."

"אני החבר הכי טוב שלו?" גיחך ניר והצביע על סתיו, "לעולם לא!"

"אל תגיד לעולם לא," חייך דני, "לעולם לא יש רק בפיטר פן."

סתיו ודני החלו לגחך כאילו מדובר בבדיחה פרטית, כעבור כמה שניות חזרו לארשת פנים רצינית.

"בכל מקרה, באנו להוציא אותך מכאן," אמר דני.

"מה? למה?"

"הוראה מלמעלה."

"מה? מי נתן לכם הוראה כזו?"

השניים גלגלו את עיניהם, דני נאנח.

"תהיה לנו הרבה עבודה... קדימה, בוא נגלגל אותו מפה."

השניים תפסו את המיטה והסיעו אותה ברעש רב לכיוון הדלת.

הזקן שישן במיטה הצמודה התעורר ורטן, "עוד פעם אתה והרעש שלך? כל פעם שאני מתעורר זה קשור אליך!" אך הוא השתתק באחת. האיש הרוטן נבהל לגלות שני נערים חוטפים משם את ניר.