פרק 4- הגלבוע

 

בית-החולים ״הגלבוע״ היה ידוע במשך שנים רבות בהצלחתו המסחררת בטיפול בחולים. הוא העסיק צוות רופאים ואחיות מסור ביותר שהצליח במרוצת השנים לרפא אנשים רבים.

בית-החולים, שזמן קיומו כזמן קיום המושבה עצמה, ראה דברים מוזרים רבים במהלך שנות פעילותו.

לפני עשר שנים הגיע אליו תינוק שנולד עם מה שנראה כמו חדק של פיל והיה זקוק להסרתו ולפני שבע שנים אדם הציע לאישה נישואין באמצע שהוא שכב על שולחן הניתוחים עם חזה פעור.

לפני שנתיים בלבד הגיע לגלבוע נער צעיר עם חברתו ההרה ובאמצע הלידה נמלט והשאיר אותה לבדה.

הנערה הייתה אסירת תודה לרופאים על טיפולם המסור בה, עד כדי-כך שהחלה לעבוד בתור מזכירת הקבלה באחד מאגפי בית-החולים. האגף ששכן בקומה השביעית נקרא ״אגף פציעות מתמשכות על שם משפחת מימון," ובו היו משוכנים חולים ופצועים רבים שטיפולם הצריך זמן-רב של עבודה ומאמץ.

במהלך השנתיים בהן הנערה נוי קפון עבדה באגף היא ראתה דברים שונים ומשונים.

היא הספיקה לחזות בפעם שאדם ששהה בתרדמת הקיץ ממנה לאחר שלוש עשרה שנים ארוכות וראתה אישה שהחלימה ממחלה קשה מאוד לאחר חמש שנים של מאבק ומיד אימצה עשרות חתולים ושחררה אותם בבית-החולים.

אבל הדבר המוזר ביותר התרחש באחד הלילות, כאשר הייתה במשמרת.

״אחד קפה, שלוש סוכר״, מלמלה לעצמה נוי והכניסה את המצרכים לכוס קפה גדולה.

המים בקומקום סיימו לרתוח. היא הרימה את הקומקום באוויר, קירבה אותו באטיות לכוס וביד רועדת מזגה את המים, רק שלצערה מעט מהמים הרותחים נשפכו עליה.

״לעזאזל״, סיננה נוי בין שיניה ותפסה בידה. מזמן לא השתמשתי ביד כדי למזוג מהקומקום.

בזמן שהיא הוסיפה את החלב היא חשבה לעצמה עד כמה היא לא צריכה להיות פה. היא צריכה להיות עם בנה בן השנתיים בבית, להעיף את הבייביסיטר לכל הרוחות ולהיות איתו לבד. רק שניהם.

נוי יצאה מהמטבחון לעבר דלפק הקבלה, התיישבה על הכיסא המרופד והרימה את ראשה לעבר התקרה.

לפחות בעוד יומיים יש לי חופש, היא הרהרה לעצמה, עם כל הכבוד לחולים, בני הרבה יותר מעניין אותי.

היא העבירה את מבטה לעבר המסדרון והתבוננה באישה זקנה שנמנמה על הספסל. האישה שהתה שם חודשים רבים, מחכה שבנה יתעורר מתרדמתו.

באפאתיות נוי הסיטה את מבטה ובהתה באוויר. היא רק רצתה ללכת הביתה.

לפתע, היא שמעה צעדים מהמשך המסדרון, דבר אותו היא פירשה בכך שהאישה הזקנה קמה ממקומה לשירותים. אך אז נוספו עוד שני קולות, שיעול של נער וקול גלגלים חלודים שהסתובבו על הרצפה.

נוי הסתובבה במהירות והבחינה במחזה המוזר מכולם. שני נערים גלגלו מיטת בית-חולים לאורך המסדרון, בתוכה שכב לו נער נוסף ומבוהל, אותו אחד שנפצע בקרנבל והתעורר מוקדם יותר באותו היום. נראה היה שהוא אינו מבין מה מתרחש.

״היי, אתם, מה קורה פה?!״ נוי קמה ממקומה ועזבה את הדלפק, מבינה בבהלה שהנערים לא עוצרים- אלא מאיצים.

״עזרי לי! חוטפים אותי מפה!״ צעק הנער הפצוע מה שגרם לנוי לחסום בגופה את המסדרון.

״עצרו מיד או שאני קוראת למשמר המושבה!״

הנערים הגיעו למרחק של מטר ממנה כשלפתע הנמוך מביניהם הוציא מכשיר קטן ומוזר.

לפני שנוי הספיקה להרהר על מהות המכשיר הנער הצמיד אותו לאפה. לתוך נחיריה שוחררה אבקה ריחנית, ריח כה נעים וכה מגרה שהיא מעולם לא הריחה. נוי דידתה אחורנית אל מאחורי הדלפק והתמוטטה לכיסא בעוד שהנערים חלפו על פניה. היא לא שיערה לעצמה שמאוחר יותר, כשתנסה להיזכר בלילה המבלבל שעבר עליה, כל מה שהיא תצליח לזכור יהיה הריח המוזר שמילא את נחיריה ושתמיד היא תשער שזה היה הבושם של האישה ששכבה על הספסל.

 

דני וסתיו גלגלו את ניר לתוך המעלית.

האור שבתא סנוור את עיניו של ניר ולקח לו כמה שניות להתרגל לחושך. סתיו לחץ על כפתור קומת הקרקע והמעלית החלה לרדת.

״מה עשיתם לה שם?״ הוא שאל.

״זה בסדר״, אמר דני ברוגע.

הוא עדיין החזיק את המכשיר בידו, מכשיר בו בהה ניר בסקרנות מעורבת בחרדה.

״לאן אתם לוקחים אותי?״ הוא שאל כעבור כמה שניות.

״זה ממש לא המקום לדבר על כך."

״בוודאי שזהו המקום!״ אמר ניר בכעס.

לפתע ניר שם לב לכך שסתיו עדיין לא אמר מילה אחת.

״למה אתה שותק כל הזמן?! תגיד משהו!״

סתיו המשיך לשתוק, מה שגרם לדני לחייך. ״בדרך כלל הוא יותר דברן."

"אז למה הוא לא מדבר עכשיו?"

דני בחן את סתיו. "נראה לי שהוא פשוט לא יודע מה להגיד."

מבטו של סתיו אישר את המצב. ניר הבחין שעל גבם של שני הנערים היו תיקים קטנים ומוזרים אשר מהם השתלשלו שני חוטים קטנים. הוא העביר את מבטו למספרי הקומות שהתחלפו בראש הדלת.

שש.

חמש.

ארבע.

שלוש.

המעלית נעצרה בחריקת בלמים שהעיפה את שלושת הנערים לצד.

"מה קורה פה?!" שאל סתיו בפעם הראשונה.

"לא יודע..." ענה דני, "לא יודע..."

ניר בהה בדלת. הוא יכול היה להישבע שהוא שומע קולות מעברה השני. קולות של צעדים. צלילו של אקדח נדרך.

"לא משנה מה," אמר ניר מתוך אינסטינקט, "אל תתנו לדלת להיפתח."

דני וסתיו הנהנו כמו בפקודה וקיבלו במידיות את דעתו של ניר, מה שהפתיע אותו. מישהו אחר התקרב מצדה השני של הדלת, קול נשימותיו הקלילות התנשא עד לאוזניהם של הנערים.

"אני עומד לפתוח את הדלת," אמר האיש מצדה השני, "ואתם מוסרים את הילד אליי בלי ויכוח, האם זה ברור?"

"ממש לא," אמר סתיו בקול רם, "נראה לך שנפקיר אותו בידיך, הושע?"

"זה היה הכי מהר שזיהית אותי אי-פעם!" קרא הושע באושר צרוף, "אני אוהב את זה שהקול שלי חרוט אצלכם בזיכרון... בכל אופן, אני פותח את הדלת ואתם מוסרים אותו אליי, או שלא תצאו מפה בחיים ואני אקח אותו בכל מקרה... זה ברור?"

"למה אתה כזה רוצה אותו?" שאל דני, כאילו מנסה לדחות את פתיחת הדלת.

"הסיבות שלי שמורות לי ורק לי ואני לא חייב לתת לך דין וחשבון... לא אכפת לי מדעתכם."

הושע שקשק בנשק שלו וניר החל לשקשק בעצמו.

"קיצר, מה אני מקשיב לכם בכלל..." הוא אמר והחל למשש את הדלת.

"פססט! חבר'ה!" נשמע קול מהתקרה.

השלושה הרימו את מבטם מעלה וראו שדרך צוהר המעלית הקטן המוביל מעלה לעבר הפיר נפער חלון קטן שדרכו הביט עליהם נער שחום-בהיר עם עיניים חומות גדולות.

"עומר!" לחש סתיו, "אתה לא מבין כמה אני שמח לראות אותך!"

עומר ועוד שלושה אנשים הכניסו את ידיהם דרך החור. דני וסתיו הרימו את ניר לעבר הפתח, הארבעה תפסו בו מן העבר השני, מרימים אותו בקלילות ומניחים על הרצפה לידם.

בעוד הם הרימו את דני, ניר בחן אותם בערניות. למה כולם פה? מי אלה?, ניר באמת הופתע מזה שכל-כך הרבה אנשים באו להוציא אותו מבית-החולים.

"מלקרת, תקרא לבעל! שיגיע לפה!" קרא הושע מצדו השני של הקיר, "תעזור לי לפתוח את הדלת הזו!"

צעדיו של אדם בעל משקל רב התקרבו לדלת המעלית והיא החלה לחרוק עד כי נדמה היה שעוד רגע היא נעקרת ממקומה.

"סתיו! הזדרז!" קרא עומר לסתיו שנשאר אחרון בתא.

החמישה אחזו בידיו של סתיו וניסו למשוך אותו כלפי מעלה.

בום.

המעלית כולה רעדה בעוד הדלת נפרצה.

לרגע הייתה דממה, נראה היה שהושע ובעל ניסו לעכל את מה שרואות עיניהם. כעבור שנייה ארוכה שנדמתה כמו נצח, נשמעה צעקה חזקה שהרעידה את כל בית-החולים.

"לתפוס אותו!"

הושע, בעל ועוד מספר אנשים תפסו את סתיו ברגליו והחלו למשוך אותו כלפי מטה.

"חשבת שתברח?! באמת?!" צעק הושע.

"מהר!" צעק דני, "תמשכו אותו מעלה!"

דני הצטרף לארבעת הנערים ותפס גם הוא בידיו של סתיו.

"הו, כן! בטח אתם חושבים שתצליחו לחלץ אותו! ואני עוד חשבתי שסיכמנו משהו!"

ניר קם מהרצפה ולאחר מחשבה קלה גם הוא תפס בידיו של סתיו והחל למשוך. נראה היה שכוחו של ניר היה בדיוק מה שצריך בשביל להעביר את סתיו אליהם.

"יותר חזק!" צעק אחד הנערים, "יותר חזק!"

"מה אני שומע פה? הבאתם את כל מילנדול?" התריס הושע.

"יותר חזק!" צעק דני וקולו נשמע לפתע צווחני מאוד, כמעט נואש.

ברעש חזק סתיו נמשך למטה, לתוך תא המעלית. ידיו התנתקו מידיהם של שאר הנערים.

"מצוין! יש לנו ילדון אחד..." אמר הושע, "מהר! להתפנות מבית-החולים!"

האנשים שהיו בתוך התא התפנו ממנו במהירות ולקחו את סתיו איתם.

"לא!" צעק דני. הוא משך בחוט שהיה מחובר לתיק הגב שלו ובמשב אוויר קטן הגיחו מגבו שתי זרועות כנפיים רחבות מבד בגודל של מטר כל אחת. זה היה נראה כמו גלשן אוויר שמתחבא בתוך התיק.

אחד מהנערים הושיט תיק גב נוסף לניר, קרץ לו ופרש את שלו. השניים המריאו מעלה לעבר התקרה בזכות מנוע קטן שהזניק אותם לאוויר.

"מה אני עושה עם זה?" שאל ניר בחרדה.

"שים על הגב," אמר עומר.

ניר הניח את התיק על הגב ואז עומר הידק אותו אליו באמצעות שתי רצועות החזה.

ניר תפס את החוט הקטן בידו ובהה בו שניות ארוכות.

"קדימה! אין לנו את כל היום!" קרא עומר.

ניר משך בחוט ומתוך התיק נמתחו שתי כנפי הבד הענקיות.

משום מה ההרגשה הייתה מוכרת, כאילו זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הוא עשה זאת. ללא שום הסבר הוא לחץ על כפתור קטן שהיה קבוע באחת מהרצועות והמריא מעלה.

ההרגשה הייתה מסחררת, מדהימה.

הוא ריחף על פני קומות בית-החולים והתקדם לעבר הקומה הארבע עשרה והאחרונה, שם היה פעור חור גדול בתקרת פיר המעלית, חור שבראשו חיכו שני הנערים. בעוד הוא פרץ החוצה הוא קיבל זרם אוויר קר וצונן היישר לתוך ריאותיו וראה את המושבה כולה מהאוויר, את כל רחובותיה ואת כיפת הענק שהקיפה מכל העברים.

"ווהו!" הוא צרח בשמחה גלויה.

"ברוך השב!" חייך דני.

ניר המשיך בטיסה וראה את שאר הנערים מצטרפים מאחוריו.

"קדימה!" צעק דני והצביע לעבר הקרקע, "צריך לתפוס אותם לפני שהם יצאו מהמושבה!"

ניר סובב את הגלשן לעבר הכיוון עליו הוא הצביע, שם הוא ראה חבורה יוצאת מבית-החולים, גוררת שק גדול לתוך חללית עליה הייתה רשומה בגדול האות ח'.

"לתפוס אותם!"

ששת הנערים המרחפים טסו במהירות לעבר החללית הממריאה. דני נעמד מול החללית מה שגרם לה לסטות ממקומה ולעקור עץ מדרכה.

"היא תהרוס את המושבה בקצב הזה!" צעק ניר בעוד עומר נצמד לדלת החללית ופתח אותה בעוצמה רבה.

"תשלפו אותו החוצה!"

דני טס כמו חץ היישר לתוך מפלצת הפלדה.

"תפסו את הנער הזה!" צעק הושע בעצבנות, "אל תניחו לו לקחת את השק!"

ניר נכנס אחרי דני לתוך החללית גם הוא וראה בפעם הראשונה את הושע. האדם היה גבר גבוה וחסון, צלקות רבות עיטרו את פניו ומראהו הכללי היה של אדם שעבר תלאות רבות בחייו.

הושע חייך, מה שהבליט שן זהב גדולה. "ברוך הבא, ניר."

ניר חייך גם הוא, תפס מוט ברזל שהיה מונח בפינה והיכה בחוזקה בראשו של האדם. "ברוך הנמצא," הוא אמר בעוד הוא ודני תפסו בשק ושחררו את סתיו, שמשך בחוט המחובר לתיק הגב שלו, פרש את כנפיו והמריא החוצה. דני קפץ מיד אחריו וניר התכוון לעשות כך גם כן, אך ראה שדרכו נחסמת על ידי החוטפים.

"אל תחשוב שאתה עומד להימלט, ניר," אמר הושע.

ניר העביר את מבטו על חבורת האנשים שהקיפה אותו, מבטו התמקד בנערה אחת בעלת שיער ירקרק שעמדה מצדו הימני וחייכה חיוך מסתורי.

לפתע, הוא נזכר בשם של הנערה. שם אותו הוא לא הכיר, או אולי פשוט לא זכר...

"ארין?" הוא שאל.

הנערה עם השיער הירקרק לא הגיבה. החללית רעדה ונטתה על צדה, מה שעזר לניר לנצל את ההזדמנות ולהימלט החוצה דרך הדלת.

רק כאשר התרחק ממנה מטרים רבים והצטרף לשאר הנערים שעפו בשמי המושבה, ניר העז להסתכל אחורה. בפתח הדלת הפעורה לרווחה עמד הושע, מחזיק בידית כדי לא ליפול, בוהה בעיניים מצומצמות בניר המתרחק.

ניר ידע שהפעם הוא הצליח להינצל מאותם אנשים שהוא לא הכיר, אך למרות זאת הוא ידע שהבלגן רק התחיל.

​

 

אהבתם? נהניתם?

קראו את הספר המלא!