פרק 2
שלג על הירח
פרק 2- שלג
השנים חלפו, במהלכן הילד גדל בביתו של תומר. ביתו היה ממוקם במרכז מושבת הירח הישראלית ובשל ייחוסו, כבנו של החייל המהולל תומר לוין, בכל מקום אליו הגיע זכה ליחס מועדף.
"והתלמיד שיצטרף לטיול הג'יפים המושבתי במכתש קולינס," קראה מחנכת כיתה א' בבית-הספר היסודי, "הוא ניר לוין!"
ניר וחבריו לכיתה לא ידעו שהוא זכה בטיול כפרס על היותו הבן של תומר ולא משום סיבה אחרת.
ניר אהב את המושבה וכל מה שקשור אליה, אבל המקום האהוב עליו מכולם היה לא אחר ממתחם החממות בו גודל הפרח היחיד שצמח במושבה, פרח הסביון. מאז שזכר את עצמו, ניר נהנה לשבת שם ולהסתכל לעבר החלל.
החממות היו המקום היחיד שבו הוא היה יכול להתבונן החוצה דרך חלון הזכוכית הגדול, להשקיף על נופו המרהיב של הכדור הכחול שממעל.
"מה זה המקום הזה?" שאל ניר את אביו לא פעם, בעת שהשניים ישבו שם, משקיפים על כדור-הארץ.
"משם הגענו," אמר תומר בחיוך יודע כל.
"וואו."
רוב הזמן הסתירה שכבת עננים את מאפייניו הייחודיים של הכדור, אבל מדי פעם ניר הצליח להבחין בצבעים שונים כמו צהוב וירוק, בלי לדעת מה הם בכלל.
"זוהי אדמה," הסביר תומר.
"אדמה לא אמורה להיות אפורה?"
"בירח כן, אבל לא בכדור-הארץ... שם האדמה היא בצבעים שונים ומשונים! חום, צהוב, ירוק, אדום. כשממש קר היא אף הופכת להיות לבנה."
ניר המשיך להתבונן על הכדור הכחול ושאל את השאלה ממנה תומר פחד כל השנים.
"אבא, שם אתה ואימא ילדתם אותי?"
תומר בחן את פניו של הילד הסקרן, חשב על תשובתו במשך שניות ארוכות.
"כן בני, שם ילדנו אותך."
כשניר עלה לכיתה ב', הבית געש מחבורות של בנות שהזמין לביתו למטרות משחק וציור.
ההמולה של הבנות לא נמשכה זמן-רב. אחד מילדי הכיתה, סתיו מנור, צחק על ניר שהוא מסתובב עם בנות, מה שגרם לו להפסיק להביא אותן לביתו.
ניר זכר את המקרה הזה שנים מאוחר יותר. בכל פעם שהגיעה ילדה ודפקה בדלת ביתו הוא שמע בראשו את קולו של סתיו מהדהד "חה! אתה משחק עם בנות!" מה שגרם לו לא לפתוח את הדלת.
בעקבות ההידרדרות במצבו החברתי של ניר הוא החל להתבודד יותר ויותר. למרות זאת, הוא הצליח לשמור על קשר טוב ויציב עם מאור דהן, ילד שמנמן וחביב שהפך להיות חברו הטוב ביותר.
יום אחד באמצע כיתה ו' ניר ומאור הלכו לשחק במגרש כדור-הלבנה, משחק כדור נפוץ במושבה. המשחק הופרע על ידי תקלה שכיבתה את האורות.
"נו באמת!" התעצבן מאור, "חייבים להדליק את זה!"
מאור ניגש להדליק את האורות בעצמו, אך ניר עצר אותו.
"עזוב מאור, אני אעשה את זה."
ניר רצה להיות גיבור בכל דרך שתיקרה בפניו.
"אל תדאג, זה יידלק בתוך שניות ספורות!" הוא אמר בביטחון וצעד לעבר ארון החשמל. הוא פתח את הארון והסתכל על כל המתגים המוסטים מעלה, מחפש בעיניו אחר המתג הסורר שקפץ.
ניר הרים את הכפתור וחטף באותו הרגע מכת חשמל חזקה שזעזעה אותו. מאור זיהה את הבעיה והעיף אותו הצידה באמצעות קרש, מה שהרחיק אותו מהזרם העז.
"אתה בסדר?!" שאל אותו מאור.
ניר הנהן, "סתם מכת חשמל."
מאור בהה בו שניות ארוכות ואז פלט צחוק ארוך ומאושר.
"חה, התחשמלת!"
"כן, מצחיק, בוא נחזור למשחק!"
הם חזרו לשחק, אך למחרת אותו היום בבית-הספר מאור כבר סיפר את מה שקרה לכל מי שרק הסכים להקשיב. הסיפור עבר מפה לאוזן וכולם צחקו על ניר.
"גדול," צעק סתיו בכיתה, "קיבלת מכת חשמל? איזה אפס!"
ניר התעצבן.
הוא לא ייתן שיקראו לו אפס.
ניר קם ממקומו וקפץ על הילד, הרביץ לו כהוגן.
"הוא מרביץ לסתיו!" צעקה דיאן, אחותו של סתיו ואחת מהילדות הסנוביות של הכיתה, "איך הוא מעז!"
מאותו הרגע ואילך ניר היה מוחרם. הבנים הפסיקו לדבר עם ניר והבנות הפסיקו לדפוק על דלת ביתו. אך ילדה אחת שהצטרפה לבית-הספר רק בשנה זו לא ויתרה. פעם אחר פעם, יום אחר יום, הילדה עם השיער השחור והלחיים הלבנות דפקה על דלת ביתו שוב ושוב, מקווה שהוא יפתח אותה ויביא לה להיכנס.
"די כבר! לכי!" הוא צעק לה פעם אחר פעם, צעקה לה היא מעולם לא הקשיבה.
היא הייתה היחידה שהמשיכה לדפוק על הדלת, גם אחרי שכל השאר כבר חדלו ונטשו. צלילי דפיקותיה מילאו את חלל הבית יום ביומו, צלילי תקוותה. כך, יום אחד, בתקופה בה הוא הרגיש הכי בודד בירח, הוא פתח לה את הדלת.
"הגיע הזמן," היא אמרה בחיוך.
"את עקשנית, את יודעת?"
"אני יודעת. אפשר להיכנס?"
הוא הוביל אותה לחדרו, התיישב על הכיסא וצפה בה בחשש מה מתיישבת על מיטתו, משלבת את ידיה.
היא העבירה את מבטה על שלל החפצים המוזרים שאכלסו את החדר שלו, על כלי נגינה מוזרים והישנים שאבא שלו אסף בעבר, על הציורים שניר צייר ותלה על הקירות, על ערימה של דיסקים ישנים של להקות לא-מוכרות ועל צמיד הפרפרים שנח על השידה המרובעת.
"מה זה הצמיד הזה?"
"אבא שלי הביא לי אותו כשהייתי תינוק."
"זה צמיד של בנות, לא?" היא שאלה והצביעה על אחד מהפרפרים הקטנים שנתלו ממנו.
"אני לא יודע מה זה הדבר הזה בכלל... לא יודע אם זה של בת או של בן."
"זה פרפר. יש הרבה כאלה בכדור-הארץ."
"היית בכדור-הארץ?" שאל ניר בפליאה.
הילדה הנהנה. "עלינו לירח רק השנה. גדלתי במקום מלא בפרפרים, מלא בפרחים... אימא שלי נהגה לקחת אותי לשדות שהקיפו את ביתנו, לפני..." והיא השתתקה באחת.
"איך קוראים לך?"
"שלג, שלג תבור."
"מה זה שלג?"
"אני לא מכירה מספיק מילים בשביל לתאר מה זה, אבל תסתפק בתשובה שזהו הדבר הכי יפה בעולם."
ניר די פקפק בזה.
"באמת? יותר מפרח הסביון?"
"כנראה, אם הסביון היה יותר יפה אז רוב הסיכויים שהיו קוראים לי על שמו, לא?"
צנועה, חשב ניר בחיוך.
"אני לא האדם הצנוע ביותר בירח."
בזה היא צודקת.
"אז שלג, למה המשכת לבוא למרות שלא הסכמתי להכניס אותך?"
"נראית לי בודד, רציתי לארח לך חברה."
"ולא התייאשת אחרי מאה הפעמים הראשונות שטרקתי לך את הדלת בפנים?"
"שנינו יודעים את התשובה לכך. תגיד, זה בסדר אם אשאר לישון פה הלילה?"
"למה? אין לך בית?"
"יש. אבל בוא נגיד ככה- ההורים שלי לא שמים לב למה שקורה סביבם. הם רק מתעסקים במשהו... משהו אחר."
מאוחר יותר כששניהם הלכו לישון, היא על מיטתו של ניר והוא בשק שינה על הרצפה, מחשבה צצה באחורי ראשו. אולי, רק אולי, שלג לא הרפתה ממנו בשל שגם היא הרגישה בודדה כמוהו?
בשנים שחלפו לאחר היום ההוא ניר ושלג הפסיקו להרגיש בודדים. בכל פעם שהם חשו לבד, היה להם אחד את השנייה.
בכיתה ז' הם הלכו ביחד ללונה-אדוונטרס, פארק השעשועים הגדול ביותר במושבת הירח, שם ניר הכריח אותה לעלות על כל המתקנים. השניים עלו על המתקנים המפחידים ביותר כמו "רקטת האבדון," "רכבת הרוחות," "הטיל לשאול-תחתיות," ורכבת ההרים המפוארת "טיול לכדור-הארץ."
ניר ושלג צרחו בכל הכוח בעת שהרכבת חלפה לצד דגמים של מבנים מכדור-הארץ, ביניהם חומת אבן עצומה וארוכה, פסל של אישה שמחזיקה לפיד, בניין עם כיפת זהב העומד מעל קיר אבן עתיק ומגדל מחודד עשוי מברזלים.
בכיתה ח' ניר הכיר לה בפעם הראשונה את המקום האהוב עליו, החממות.
"יפה, אה?" חייך ניר.
"מדהים!" היא הייתה המומה למראה פרחי הסביון הרבים שצמחו בכל פינה, מסודרים בשורות ארוכות.
"עכשיו תסתכלי למעלה."
שלג הרימה את מבטה לעבר החלון הגדול שבתקרה אשר ממנו השתקף הכדור הכחול הגדול שהתנשא מעליהם עמוק בתוך השמיים זרועי הכוכבים. עיניה נפערו, המילים נעתקו מפיה.
"מה את חושבת?"
"זה פשוט מדהים!" קראה שלג, "בחיים שלי לא ראיתי כזה דבר!"
"אז הגיע הזמן!"
שלג בהתה בכדור-הארץ דקות ארוכות. לאחר-מכן היא סובבה את ראשה לניר, הביטה בו בחיוך גדול ומאושר.
"תודה שהבאת אותי לפה."
"ברור, תמיד. זה המקום שהכי חשוב לי בעולם."
שלג הניחה את ראשה על כתפו של ניר, שיערה נגע בו בעדינות. הנער הצעיר הרים באטיות את ידו והתחיל ללטף את שיערותיה, לגעת בעורפה.
בכיתה ט', אמה של שלג, אפרת, נפטרה ממחלה.
רק אחרי השבעה שלג הזמינה את ניר בפעם הראשונה אליה הביתה להכיר את משפחתה. העצבות הרבה שהייתה על פניו של אביה, ירון, הוסרה לרגע והוחלפה בחיוך גדול לכבודו של הנער.
"אתה הוא הילד שהופך את ביתי למאושרת?" הוא שאל, "ברוך הבא לביתנו."
לעומת זאת, אחיה של שלג, רועי בן השבע, לא שמח כלל לראותו. בהתחלה ניר התקשה להבין למה רועי מתנהג אליו בצורה מגעילה, אך ככל שהזמן עבר הוא הבין שרועי מתנהג ככה לכולם.
לא עבר זמן-רב וירון עצמו התחיל לצאת עם מישהי חדשה, שירלי פרי. שלג הסתדרה עם האישה הזרה שנכנסה לביתם, אך רועי שנא אותה שנאה עזה.
"את חושבת שאימא כבר לא אוהבת אותנו?" שמע ניר את רועי שואל את שלג באחד מהימים.
"רועי! אל תחשוב ככה!"
"אז למה היא עזבה אותנו?"
שלג נאנחה. "זה שהיא נפטרה לא אומר שהיא עזבה אותנו."
"אני שונא את שירלי הזאת!" קרא רועי בכעס, "אני שונא את אבא על זה שהוא הכניס אותה לפה ואני שונא את אימא על זה שהיא עזבה אותנו!"
"די רועי, אל תשנא אף אחד! זה לא מועיל לאף אחד!" קראה אחריו שלג בעת שהוא יצא מהחדר, רוקע ברגליו בעצבים.
"ומה את חושבת על כל זה?" שאל ניר את שלג לאחר דקה של שתיקה.
"אני חושבת שאני מקבלת את העובדה שהיא כאן יותר טוב מרועי..." היא אמרה, "אבל הוא צודק. זה מעצבן."
למעשה, ניר די קינא בירון. הוא צפה באביה של שלג מדבר באהבה עם שירלי, מביט עליה בעיניים מעריצות ומלאות חיבה. ניר רצה שגם אביו ירגיש הרגשה דומה, שגם לתומר תהיה אהבה.
ימים ולילות תומר היה יושב מול תמונה גדולה של כדור-הארץ שהייתה תלויה על קיר הסלון, שקוע במחשבות נוגות, חושב על משפחתו ושני הוריו שהשאיר מאחור על הכוכב הקורס.
"למה לא הבאת אותם איתך לירח?" שאל ניר את תומר.
"לא הרשו לנו ועם כל הכאב שלנו- המטרה יותר חשובה מהאמצעים."
מיד לאחר-מכן תומר עלה על מדים ויצא מהבית למשמרת שמירה נוספת של עשר שעות רצופות. חייו של חייל, חשב ניר.
בכיתה י', הכיתה האחרונה והמסכמת בבתי הספר של המושבה, ניר חגג את יום הולדתו השש-עשרה.
השנה חלפה במהירות ומערכת היחסים בינו לבין שלג התהדקה מאוד. באחד הלילות ניר לא הצליח להירדם. הוא דמיין אותו ואת שלג מתנשקים. הוא כבר ידע שהקשר שלהם לא יישאר בגדר ידידים לאורך זמן.
אך האם שלג מרגישה אותו הדבר?
הוא פחד לשאול אותה, הוא ידע שזה יסכן לגמרי את החברות הקרובה שיש ביניהם. למה להעמיד על הכף חברות של שנים ארוכות בהחלטה פזיזה של רגע?
אפשר להגיד שאתם כבר הרבה יותר מידידים, הדהד קול קטן ומעצבן ברחבי ראשו של ניר. הוא ניסה לחזור לישון, אך הפרפרים בבטנו לא הרפו ממנו.
שלג.
שלג.
שלג.
אתה חייב לישון, ניר!
שלג.
שלג.
שלג.
אבל אתה לא מסוגל... נכון?
שלג.
שלג.
שלג.
לך על זה, למה אתה מחכה?
ניר קפץ ממיטתו וזינק לטלפון, חייג במהירות את מספרה של שלג וחיכה לתשובה.
"הלו?" הוא שמע את קולה העייף מהצד השני.
"אני רוצה לפגוש אותך, בואי נתראה בחממות בעוד שעה."
"טוב," קולה היה נשמע דרוך וערני.
כשהשיחה הסתיימה ניר התקלח במהירות ולבש את הבגדים היפים ביותר שמצא. הוא לא מצא את מברשת השיניים, לכן הוא מרח בזריזות את המשחה על אצבעו ודחף אותה לתוך הפה, הבריש במהירות וניסה להעלים כל סימן לריח לא-טוב. כשהוא סיים הוא הסתכל על עצמו במראה, חייך, אמר "אתה תותח!" ואץ החוצה מפתח ביתו.
הוא רץ את הדרך לחממות במהירות, הגיע מותש למקום המפגש. שלג הייתה שם, ניר נעצר מולה, מתנשם בכבדות.
"חיכית לי הרבה?" הוא שאל בחשש.
"לפחות שעה!"
"איחרתי בשעה?" ניר נבהל.
שלג חייכה.
"אל תדאג, הגעת בול בזמן. זאת אני שהקדמתי."
שלג הייתה לבושה בחצאית שחורה וחולצה אדומה, שפתיה האדומות בהקו באורות הניאון, לחייה הלבנות זרחו ונצצו. היא עמדה שם, מחכה למוצא פיו.
"כן, אז למה קראת לי לפה בשעה כזו של הלילה?"
ניר לא ידע איך להתחיל את ההסבר.
"אממ... אני... אני פשוט..."
שלג הסתכלה על ניר במבט משועשע, נראה היה שהיא יודעת טוב מאוד מה הסיבה שהוא קרא לה לבוא.
"אתה מה?" היא שאלה בחיוך נבוך.
ניר לא ענה.
״רק עוד צעד אחד,״ היא אמרה, ״רק עוד אחד..."
"אני אוהב אותך."
חיוכה של שלג התעצם בן-רגע. היא קפצה עליו ונישקה אותו ארוכות, הוא החזיק אותה בקלילות באוויר בעוד היא כרכה את רגליה סביב מותניו. כששפתיהם התנתקו שניהם חייכו אחד אל השני חיוך גדול ורחב.
אך האושר לא המשיך זמן-רב.
"איך אתה מסוגל?" היא שאלה אותו ימים ספורים לאחר-מכן, כשהשניים חזרו הביתה מבית-הספר.
"מסוגל למה?"
"לאהוב אותי."
"למה שתשאלי כזה דבר?" הופתע ניר, "למה שלא אהיה מסוגל לאהוב אותך?"
"כי אף אחד לא מסוגל לאהוב אותי!" היא צעקה.
"אני כן אוהב אותך!"
"אל תעבוד עליי."
"אני לא עובד עלייך!"
שלג גלגלה את עיניה.
"קרה משהו בבית?" ניר שאל לבסוף, "קרה משהו שגורם לך לחשוב כאלו מחשבות?"
"תבין ניר, זה לא שאני לא אוהבת אותך! אני כן, זה אתה שלא באמת אוהב אותי. אף אחד לא יכול לאהוב אותי!"
ניר הסתכל עליה בהלם. למה היא אומרת כאלה משפטים?
"זה שאימא שלך נפטרה לא אומר שהיא לא אוהבת אותך."
"אה, כן?" התפרצה שלג, "מאיפה אתה יודע... מר משפחה מושלמת שכמוך?"
היא הלכה משם עצבנית.
"לי מעולם לא הייתה אימא!" הוא קרא אחריה.
ואז, לפתע, עיניו התערפלו. הוא איבד כל אחיזה ברגליו והתמוטט על הקרקע. במעמקי מוחו ריחפו קולות, קולות שגרמו לו להתערפל ולא להבין מה מתרחש.
"שלג, שלג עצרי!"
"ברוכים הבאים לליקוט ואיסוף."
"איך אתה לא עובר את זה?"
"אני אאתר אותו. זה ברור לך?"
"שלג!"
החשיכה עטפה אותו בעוד הקולות שמסביב הלכו והתעמעמו, משאירים אותו לבדו בעומקי ראשו, במעמקי האפלה שהלכה והתעצמה מכל עבר, האפלה ששאבה אותו לתוכה והשאירה אותו ללא-הכרה.