פרק 1

שלג על הירח

פרק 1- המראה

 

השקיעה האדומה והגדולה עמדה מול עיניה של דינה, הנערה הצעירה שחייה התערערו יותר פעמים מכפי שיכלה לספור. המכה הראשונה הייתה כשאביה נהרג בחזית נגד האשורים הברברים מהצפון. האשורים מטילי המורא השמידו, רצחו וגנבו, אך מנהגם השפל ביותר היה הגלות שכפו על שבוייהם.

רבים מחבריה הועברו בכפייה מצפון הממלכה לארצות השממה המרוחקות. חבריה היקרים נלקחו לחיות חיים חסרי-כל כעבדים, אי-שם במחוזותיה המרוחקים של האימפריה האשורית, המחוזות שמהם איש לא שב.

דינה התגוררה כל אותה העת בעיר שומרון אשר שמרה על עצמאותה ועמדה איתנה מול המצור של המלך סרגון וצבאו.

אך אף עיר לא יכולה להחזיק זמן-רב תחת מצור מתמשך.

האוכל והמים אזלו, התושבים איבדו מחוסנם, מהחיילים נלקחה כל סבלנות ונעלם כל רצון להמשיך בלחימה והמצור נתן את אותותיו ושבר רוחנית את חלשי האופי. לבסוף, כוחות האשורים החלו לעלות אל החומות וביצעו טבח חסר רחמים בשומרי העיר אשר לא עמדו בפרץ.

נפילת העיר היוותה מכה נוספת וכואבת במיוחד בחייה של דינה. היא מעולם לא ראתה מחזה כה נורא, כה מדמם.

דינה, בניסיון כושל לברוח, רצה לכיוון השער האחורי של העיר וניסתה לצאת ממנו אך נתפסה במנוסתה על ידי חייל אשורי.

"בבקשה! בבקשה אל תפגע בי!" היא התחננה.

החייל, שנכמרו עליו רחמיו, הוציא אותה מהעיר החרבה. אותו החייל שבזז שלל רב מאוצרות העיר, התייחס לדינה כשלל וחטף אותה עמו לביתו החדש שבנה בצפון ממלכת ישראל הכבושה.

החייל, שהשתחרר זה לא מכבר משירותו הצבאי, התגאה במהלכיו בקרב האחרון וידע שיחיה בכבוד ובשקט מאותו יום ואילך.

"נשותיי וילדיי ישמחו לקראתי ויקבלו אותי בתשואות," הסביר לדינה בשפתה.

"מה שמך?" התעניינה.

"אשורבאלאת."

תפקידה של דינה היה לדאוג לעבודות הבית של אשורבאלאת, ניקיון החדרים, האכלת העזים וטיפול בנשותיו וילדיו. בימיה הראשונים בביתו, דינה חששה מהחייל המאיים, אך חמש השנים הארוכות שעברו מהיום בו נחטפה הקהו את הכאב והקלו על תחושותיה.

 

"למה עשיתם את זה? למה כבשתם את ארץ מולדתי?" שאלה את אשורבאלאת בחלוף השנים.

"הבאנו את השלטון הנאור לממלכה שלכם, גירשנו את האל שלכם והבאנו את האלים שלנו, שיוכיחו לכם מהי אמונת אמת."

 

באחד מהימים דינה מצאה את אשורבאלאת בוכה.

״מה קרה?״

״הם כאן! הם בכל מקום!״ הוא מירר בבכי, אך היא לא ראתה אף אחד.

״מי?״ דינה שאלה בפליאה.

״יצורים אפלים! יצורים שחורים אף יותר מהשחור עצמו! שחורים יותר מהלילה! הם רודפים אחרי בכל פינה."

״אתה בטוח שאלו לא רק סיוטים? בסך הכל, הרגת הרבה אנשים בחייך. רבים טוענים שהפנים של אלו שאנו הורגים רודפים אותנו לנצח״.

אשורבאלאת לא ענה ורק נתן לדינה יותר משימות. אחת מהן הייתה להבריק את השלל שאסף ממלחמותיו. דינה צחצחה כדי זהב וכסף, פסלונים מנחושת, מטבעות ואת התכשיטים שהביא לנשותיו. החפץ היקר ביותר באוסף היה יהלום אדום עליו חרוטה המילה עאווה.

דינה לא הבינה את פשר המילה המוזרה, אך לפי צורת האותיות, הבינה שזהו אוצר מארץ מולדתה. מאותו רגע ואילך דינה שמרה על היהלום מכל משמר, מבינה שהיא מוכנה להגן על היהלום אף במחיר חייה.

לאחר ארבע שנים נוספות, אשורבאלאת הפתיע את דינה והחמיא לה על עבודתה הטובה בתחזוקת משק ביתו, העניק לה את היהלום בחיוך גדול ומרוצה. דינה הייתה חסרת מילים.

"ראי מתנה זו כאות תודה על עבודתך הטובה," אמר האשורי.

דינה לא ידעה איך מקבלים מתנה כזו, היא מעולם לא קיבלה שי כה יפה לפני כן, בטח שלא מאשורבאלאת. אך נראה היה שהמזל החל להאיר לה פנים. הוא גירש עוד ועוד מנשותיו, עד שבאחד הימים נשארו רק היא והוא.

"גירשתי אותן בשבילך," הוא אמר.

זה מאוד החמיא לדינה.

"את אוהבת את המתנות שאני מביא לך?" שאל והצביע על היהלום שהיה תלוי על צווארה בשרשרת מאולתרת.

"כן," היא אמרה בהתרגשות.

דינה לא ציפתה לעוצמת הרגשות הגועשת שתקפה אותה, הרגשות שסחפו את לבה, מוחה וגופה. היא כעסה על עצמה בעקבות הרגשתה, הרי איך היא יכולה להרגיש כך כלפי אותו חייל אשורי שרצח והגלה את עמה?

דינה חשה כמו שמעולם לא הרגישה בעבר. פרפרים התעופפו הלוך-חזור בבטנה, חבטו בכנפיהם במהירות שיא בכל פעם שהיא התבוננה לתוך עיניו. בכל פעם שהיא קירבה את פיה לפיו, שהיא הרגישה את שפתיו על שפתיה.

זו הייתה הנשיקה הכי טובה שהייתה לדינה בחייה, נשיקה שטופת רגשות ותשוקה, נשיקה לוהטת שגרמה לה לתחושת ריחוף קלה.

מאוחר יותר באותו הערב, כשדינה התעוררה בחדר המיטות של אשורבאלאת בפעם הראשונה, היא הסתכלה במבט אוהב על אהובה הישן.

"אני אוהבת אותך," לחשה, אך ידעה שמשהו לא בסדר.

על אף שחשה רגשות מנוגדים במהלך תשע השנים שחלפו במחיצתו, תשע שנים שהובילו אותה למצב כמוהו היא מעולם לא דמיינה, היא עדיין לא הצליחה להבין איך זה קרה, איך היא יכולה לאהוב את האדם ששבה אותה.

מה השתנה אצלה ומאיפה נבעו הרגשות החדשים האלו?

היא הביטה מעבר לחלון על הירח הגדול והלבן שהתנשא מעליה. דקות ארוכות חלפו עליה, עד שהיא עצמה את עיניה, נשמה עמוקות וחזרה לישון סמוך לאהובה.

 

שנים רבות עברו, דינה כבר מזמן הלכה לעולמה, אך הירח עדיין עמד במרומים, למרות שהוא השתנה ללא היכר. מרחוק הוא עדיין היה נראה אותו הירח, כסוף ולבן, אך במבט קרוב היה ניתן לראות עליו תצורות קרקע מוזרות.

בניינים התנשאו מהקרקע, כיפות זכוכית שבורות ומנותצות חלשו על קו הרקיע.

כל תא חמצן שהיה כלוא בעבר בין הכיפות דלף מזמן לריק האינסופי של החלל, הפארקים שהיו בעבר ירוקים עמדו כעת אפורים וחסרי-כל חיים. המים שזרמו בצינורות קפאו לפני שנים רבות ואיתם כמעט כל דבר שעוד הכיל זכר לאומה המפוארת שישבה על הסלע הכסוף.

פעם התגוררו במושבות פוליטיקאים, אנשי רוח, יוצרים, עשירים ומפורסמים. אנשים שברחו מהמלחמה הגדולה ונשארו על הירח שנים ארוכות עד לנטישתו הסופית.

אומת המושבות נהרסה באופן היקפי וחסר תקדים. במשך שנים רבות הסיבה לכך לא הייתה ברורה, אך התשובה טמונה ברגע היסטורי אחד שבשביל להבינו צריך לחזור מספר שנים אחורה בזמן. צריך לחזור לרגע בו תומר לוין חש פחד.

עוד בכדור-הארץ, לפני שהמלחמה הגדולה פרצה, תומר נחשב לאדם חסר פחד לחלוטין. אך לצערנו אנו יודעים שמלחמות משנות ומשפיעות על אופי האדם. המלחמה הגדולה שינתה את תומר ללא הכר, דבר שרבים אהבו לציין.

באחת החופשות שלו מהצבא הוא פגש את המחנכת אליזבת מהתיכון שהחמיאה לו על ההפסקה שלקח "מלהיות עצלן ומסטול כל היום." אפילו הוריו התפעלו לטובה מהשינוי שעבר על בנם הצעיר. הם זכרו את ימיו בבית-הספר, הימים בהם מצעד התלונות עליו לא הפסיק.

"ילד עצלן, לא עובד, לא לומד, לא עושה שיעורי בית ולא משתפר במבחנים!" הטיחה בו אליזבת כמעט בכל יום הורים ובכל פעם שנתקלה בהוריו ברחוב. המשפטים שאמרה שוב ושוב פגעו בהוריו של תומר, בייחוד באימו.

"למה אתה לא לומד?" שאלה, "למה אתה מסרב להשקיע?"

"אימא," הכריז תומר, "יש לי שאיפה אחרת! אני אהיה איש צבא!"

אביו של תומר, לעומת אימו, היה מרוצה מכמיהתו. "ברור שהוא רוצה להיות חייל! רואים שהוא הבן של אבא שלו!" אמר בגאווה לכל מי שרק הסכים להקשיב.

מגיל קטן תומר תלה בחדרו תמונות וסמלים של יחידות הצבא השונות, בייחוד יחידות וסיירות מיוחדות, אימן את עצמו בריצות ושיפר את סיבולתו.

 

כשהגיע זמנו של תומר להתגייס גם אימו קיבלה את העובדה המרה והשלימה איתה.

"אולי זה ישנה אותו והוא יהיה פחות עצלן!" היא קיוותה. אבל היא עדיין לא הבינה עד כמה הצבא אכן יצליח לשנות את בנה. כבר בחודשים הראשונים של הטירונות תומר קיבל את תואר המצטיין הגדודי והיה אלוף הגדוד בריצת אלפיים מטר ובשכיבות סמיכה. ביום ההורים הראשון של הטירונות, הוריו של תומר נהנו ממחמאות על בנם וטפיחות על השכם. כל מי שראה אותם בירך אותם על העבודה הטובה אותה הם עשו עם הילד.

"אנחנו יודעים," אמרה אימו בחיוך לכל המפקדים המחמיאים.

אך השמחה לא המשיכה לנצח, כי בסוף הטירונות פרצה המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הרביעית, המלחמה בה תומר נשלח לחזית.

כאוס שרר בערים ובכפרים, חללים רבים נפלו. המלחמה לא הייתה רק נחלתה של מדינת ישראל, כמובן, אלא גם הלכה והתגברה בשאר העולם.

ממדבריות אפריקה ועד לטרסות של סין, משרשראות ההרים באמריקה ועד היערות בצפון אירופה, העולם כולו היה במלחמה כוללת- בלי שרבים הבינו את הסיבה לפריצתה.

תומר גם לא ידע למה פרצה המערכה, אך הוא ידע שחובתו היא להגן על המדינה שאהב, על משפחתו וחבריו.

תומר נלחם בגבורה והרג עשרות על גבי עשרות מחיילי האויב, הסתער ללא פחד. כשחבריו הטובים נפצעו מול עיניו הוא קפץ מול הכדורים השורקים והסתער על גופתם הפצועה, תפס והניף אותם על גבו, לקח אותם למחסה, טיפל בהם וחבש אותם. אך באחת הפעמים שהסתער להציל חבר לפלוגה, אחד הכדורים פגע גם בו.

תומר שרד את הפציעה, אמנם, אך מעולם לא חזר שוב לשדה הקרב.

המפקד שלו שהעריך אותו עד מאוד העניק לו תואר הצטיינות על הגבורה יוצאת הדופן שהוא הפגין בשדה הקרב. הוא הורה לשלב אותו בצוות חדש ומיוחד שהוקם- צוות האבטחה של מושבות הירח, מושבות אשר רעיון הקמתן קרם עור וגידים בעקבות כניסתו של הנשק האטומי למלחמה.

ערים ומדינות רבות נמחקו מעל פני האדמה בלחיצת כפתור, כדור-הארץ היה בדרכו לקריסה כוללת. המושבות נועדו לבנות חיים חדשים לבני-האדם הנמלטים, לחלץ אותם מהמלחמה לפני שיהיה מאוחר מדי.

תומר סירב תחילה לעזוב את שדה הקרב, אך לאחר שהבין שאבדו סיכוייו הוא נאלץ להסכים ולהמריא השמימה.

כאשר הגיע לירח והצטרף לצוותים שהקימו את המושבה, הוא הבין שעבודתם של הבנאים עליהם שמר לא קלה בכלל.

בשנה אחת של ירח יש רק שנים-עשר ימים שכל אחד מהם באורך של כמעט שלושים ימים על כדור-הארץ ולכן היה צורך במערכת בקרה אוטומטית שתחליש ותגביר את האורות, מה שישווה תחושה של יום ולילה ארציים.

בעיה נוספת שמקימי המושבות נאלצו לספק לה מענה היא אספקת האוויר למושבה. הוחלט שבכל חודש תגיע חללית משא גדולה שתכיל בתוכה טונות של חמצן, אותם יאחסנו במכליות מתחת לפני הקרקע, מכליות שיזרימו את האוויר דרך רשת מנהרות מסועפת היישר לתוך הכיפה הגדולה.  כיפות הענק ימנעו את זליגת החמצן החוצה ובנוסף ישמרו על כוח משיכה מלאכותי שיחקה את זה שבכדור-הארץ. כמעט שנה עברה עד שסיימו לבנות את המושבות, מה שסימן את תחילת הטיסות האזרחיות הראשונות לסלע המרוחק.

 

כחלק מתפקידו תומר נשלח בחזרה לכדור-הארץ לאבטח את עליית המתיישבים לספינות החלל. הוא שלח הלאה מאות ספינות בבטחה, עד שהגיע זמנה של החללית האחרונה.

עד מהרה היא התמלאה באנשים ולא נשאר מקום בכלל.

"די! התרחקו! אין עוד מקום!" צעק תומר לאלפי האנשים שצבאו על הספינה בכוונה להיכנס, בכוונה לזכות בכרטיס כיוון אחד אל ההצלה.

"קח את אימא שלי! היא חולה!"

"חלץ אותנו מכאן!"

תומר דחף את כולם מדלת הספינה.

"די! בבקשה, התרחקו!"

תומר הביט ימינה מעבר לכתפו, הבחין במסכת חמצן אחת אחרונה, הבין שיש לו הזדמנות להציל אדם אחד אחרון.

או-אז הוא ראה בזווית עינו את ידה של ילדה קטנה מתרוממת באוויר. הילדה אותה הוא לעולם לא ישכח.

הילדה לא הייתה בת יותר מארבע שנים, אך פניה נראו כאילו ידעו יותר סבל וצער ממה שתומר ידע בכל שנות חייו. כף ידה אחזה בתינוק קטן, תינוק סקרן, שכנראה לא הבין על מה כל המהומה.

"קח אותו! בבקשה ממך, קח אותו מפה!" נשמעה צעקתה העדינה, צעקה שהתנשאה מעל כל השאר, "הוא אחי וכמוהו יש רק אחד, יחיד ומיוחד! יש לו מחר יום הולדת ואני רוצה שהוא יקבל מתנה אמתית״.

המשפט שהיא אמרה העלה בתומר חיוך. מזמן הוא לא שמע דבר מעין זה, הוא כבר שכח מה היא תמימות של ילדים.

ואז, לפתע, התגנבה לליבו הרגשה כמוה הוא לא הכיר.

מה יקרה לתינוק? האם הוא ישרוד את המלחמה?, הוא חשב את המחשבה הנוראית ביותר.

בדיוק בשנייה שמפקד הטיסה הורה לתומר לסגור את דלתות החללית הקטנה, תומר הושיט את ידיו ותפס בתינוק.

"שמור עליו!" צעקה הילדה הקטנה. בעוד הדלתות נסגרו, תומר הנהן אליה לאישור. כך, הוא הספיק לראות למשך שנייה אחת בלבד איך על פניה הכואבים עלה חיוך ענק של אושר.

תומר העביר את מבטו לתינוק הקטן והשמנמן שנח על ברכיו, הסתכל על עיניו החומות-ירקרקות ועל שיערו השטני הקצר, הבחין בצמיד פרפרים של ילדה שהונח על ידו, הצמיד של אותה הילדה שהושארה מאחור.

 

"עשר."

"תשע."

"שמונה."

"שבע."

"שש."

"חמש."

"ארבע."

"שלוש."

"שתיים."

"אחת."

"המראה!"

  • סיפורי עדולם בפייסבוק