סיפור סודי

ארץ החולות הצבעוניים

אי-שם בצפון מערב אספמיה, בארץ החווילה מרוצפת הזהב והאיזמרגד, דרך הים מתפתלת לאיטה אל עבר מעבר היבוק דרך רמת עדולם. שם, אם אדם היה סוטה מהדרך וממשיך צפונה אל תוך שממת החווילה, הוא היה זוכה לראות את אדמת החולות הצבעוניים.

זו לא הייתה אדמה יציבה, אלא יותר כמו ים סוער שהשתנה תדיר. הצבעים היו מתערבבים במהירות, יוצרים צורות חדשות ומילים שונות בשפת גזר עתיקת היומין, השפה שכבר רבים שכחו. כל ההולך בחולות היה מסתחרר מרוב יופי ושוקע לאיטו בהתרוממות רוח משכרת חושים, שוכח לחפש את הדרך החוצה בחזרה אל עבר האדמה המוצקה של ארץ הדמיון.

רבים שצפו בחולות יכלו להישבע שהם ראו ערים גדולות ובצורות מסתתרות בינות לעפר הצבעוני המתעופף. חדי העין הצליחו לזהות הר בודד ועיר נמל חסרת ספינות ורציפים, ימה עשוי מחול ושווקיה ריקים. חלקם אף זיהו קברי אנשים שכבר מזמן לא בין החיים, נעלמים בין החולות במחזה נדיר ומשכיח חושים.

אך לצערם הרב של הצופים, בכל פעם שהארץ התגשמה בחולות, התקווה נעלמה מלב אספמיה כולה. כשהארץ נעלמה ונשארה רק כבדיל זיכרון התקווה חזרה לליבותיהם. חלק ניסו לעשות את ההקשר כדי לנסות להבין מה גורם לדיכאון הרב.

הייתה תקופה שהארץ המוזרה הופיעה בחולות למשך ארבע-מאות שנים ארוכות. אלו היו השנים בהם שלט על אספמיה עשיו הנורא, עריץ רשע שהכביד את עולו על תושבי הממלכה הקסומה. במשך מאות שנים הוא העביד אותם בפרך, דאג שהם יעשו כמצוותיו וחוקיו. הבכי היה רב והסבל גדול. כשהארץ המסתורית נעלמה שוב בחולות, כעבור כל-כך הרבה זמן, תושבי אספמיה מצאו את האומץ למרוד בעשיו וגירשו אותו אל מדבר פארן הקר והאכזר.

בשש-מאות שישים השנים שלאחר מכן אף אחד לא ראה את הארץ שבחולות. זהו היה תור הזהב של אספמיה, השנים בהם יהושע עתיר החסדים שלט על הממלכה העצומה, איחד את השבטים הנודדים, שלח משלחות חקר לאיי המערב, הקים את ערי החוף ויישב את ביצות השפלה. כלכלת הממלכה שגשגה, עריה רוצפו זהב ונינווה צמחה וגדלה למימדי ענק בלתי משוערים, אפילו שבסופו של דבר נחרבה מסיבות אחרות לחלוטין. אך גם תקופה זו נגמרה לבסוף, ולמורת רוחם של תושבי אספמיה- הארץ המסתורית התגשמה שוב בארץ החולות הצבעוניים.

רבים רכבו את כל הדרך אל ארץ החווילה כדי לראות את המחזה במו עיניהם, פצחו בבכי תמרורים קורע לב. הם זיהו את הארץ, הכירו אותה היטב.

הארץ האחרונה שהם רצו שתהפוך לאגדה.

 

האפלה ניצלה את השפל במצב הרוח של תושבי אספמיה ונגסה בחלקים מהממלכה. בתחילה נפלו היערות הדרומיים והרפאים חדרו לתוכם והקימו שם את ממלכתם, ממלכת החושך שממנה איש לא חזר.

בצפון, ביערות הלבנון ויער ירוקעד, צצו להם המכשפים האפלים, בונים את בתיהם בינות לעצים ומחכים לעוברי-אורח תמימים שילכו לאיבוד.

צבאות ישמעאל ובני עשו שיתפו פעולה כנגד ביצות השפלה והשדים של סטרא ואחרא פשטו על ערי חמיר ושבא. חמישה מלכים שונים שלטו על אספמיה בתקופה זו, רבים ביניהם ועם אחרים על שליטה.

ירבעם בן-נבט התחלף בעתליה בת אחאב, היא הוחלפה באיזבל אימה. איזבל הוצאה להורג בפקודת שר צבאה, אבשלום בן דוד, אשר בתורו הוחלף בשלמה אחיו הצעיר. שלמה סירב לשים את הכתר על ראשו ועזב את המלוכה מה שהכניס את אספמיה לסחרור קטלני ממנה לקח לה ארבעים ושמונה שנים שלמות לצאת. ליבותיהם של תושבי אספמיה צהלו משמחה כשהדיווחים על היעלמותה המחודשת של ארץ החולות שטפו את רחובות עריהם, ציפו בכיליון עיניים לתקופה הטובה שתבוא עליהם.

ואכן, העיר שושן הופיעה לצדו של אגם הלשון ושלמה חזר לשלוט על הממלכה לצדה של אסתר, האזרחית הטרייה. יחדיו הם הנהיגו את אספמיה לעתיד חדש וורוד. הם הקימו את חומת הענק על גבולה הדרומי של בקעת ברנע, הביסו את צבאם של עשו וישמעאל בקול תרועה גדול. תחת שלטונם גיא צלמוות חזר להיות עורק תחבורתי מרכזי מה שקיצר את הדרך דרומה אל ממלכת שבא בצורה משמעותית. תנועת הספינות מערבה אל כפתור ואיי תירס חזרה לפעול במלוא עוזה וכך גם החפירות במכרות שבצפון ארץ החווילה.

אך גם הפעם האושר לא החזיק לנצח. כמעט שבע-מאות שנים לאחר ששלמה ואסתר עלו לשלטון בממלכת הדמיון, צריח צץ לאטו בינות לחולות הצבעוניים. המדבר התערבל בעוצמה ובמהירות כבירה עיר שלמה התגשמה לה, למורת רוחם של אנשי המשמר שהוצבו באזור. חוץ מהעיר הופיעו עוד אזורים רבים ושונים, כפרים, ערים, מצודות, שדות וארמונות. ים חול מלוח הופיע במזרח, לצדו אגם מים מתוקים שמימיו צלולים כמו השמיים זרועי הכוכבים. מעל החולות התנשא הר שטוח שעל ראשו עמדו מצודה כבירה ועיר חומות ענקית.

זו הייתה ההופעה הכי ארוכה אי-פעם של ארץ החולות הצבעוניים. אלף תשע-מאות שנים ארוכות של סבל וייסורים, במהלכם אסתר ושלמה הצליחו אך בקושי לשמור על שלטונם בממלכה. צבאות האופל התחזקו בדרום, השדים צברו שוב תעוזה.

הדיכאון והעצב התנחלו בליבותיהם של כל אדם ויצור קסום בממלכה. אלף תשע-מאות שנים של סבל. אלף תשע-מאות שנים של בכי ואבל. כל ילד חדש שנולד בממלכה ידע את כוח הזרוע, הרוע והאפלה.

בחלוף השנים זה היה נראה כאילו ארץ החולות הצבעוניים הייתה שם מאז ומעולם. אולי היא מעולם לא עזבה?

 

כשבעולם שמעבר פרצו רעשי המלחמה והחלו ליפול הפגזים, הארץ החלה להיעלם אט-אט, שוב. בהתחלה נעלמו ישובים, בשלב מסוים גם ערים והרים. ערי החוף התמוססו ראשונות, פנים הארץ אחריהן. החולות עלו על השדות וגם המצודה שבראש ההר השטוח מצאה את דרכה הרחק מאספמיה.

אחרונה חביבה נשארה העיר מוקפת החומות, העיר מלאת הזהב והדבש. אחד אחרי השני, עוד ועוד חלקים ממנה נעלמו לבלי עוד. לקח זמן מה לכך, תשע-עשרה שנים ארוכות, אך לבסוף כל העיר שקעה בחולות הצבעוניים. אחרון חביב נשאר מבנה גבוה על ראש הר נישא, מבנה בודד וגלמוד.

שלושה כתלים הקיפו את מבנה השיש הגדול, עמודי תמיכתו היו עשויים משנהב יצוק. כשהגשם הכה בו בכל חורף הייתה נוצרת אשליה של דמעות זולגות על קירותיו וכשהשמש האירה הוא נצץ באור יקרות חזק שהגיע אף עד עיניהם של תושבי ממלכת שבא הרחוקה שנות אור.

בחודש אב, ביום הופעתו באספמיה, ישבו מלאכי השרת על גגו וניגנו בכינורם. המנגינה הייתה כה ערבה, כה זכה, עד שנראה היה שהיא חודרת את השמיים מלאי העננים ונישאת עד העולם שמעבר, כמו קוראת לבני ישראל "הוציאו אותי מממלכת הדמיון, הושיעו אותי. אל תתנו לי להיות לבד, כאן בארץ החולות הצבעוניים".

  • סיפורי עדולם בפייסבוק