אי-שם בחטיבת גבעתי שירת חייל צעיר, ציון אנליי.

באותם ימים פלוגתו ישבה על גבול ישראל-לבנון, בצפון הארץ, על גדות הירדן. ציון שבעברו היה נער עב כרס ראה חשיבות עליונה בשמירה על הכושר, לכן הוא יצא לריצות רבות על גדות הנהר המתפתל.

ציון הכיר את המקום מטיולים שמשפחתו עשתה באזור בשנות ילדותו, דבר שגרם לו לאהוב מאוד את הנהר וסביבתו. הוא אהב להסתכל על הר החרמון המושלג והגבוה שהתנשא ממעל, נהנה לראות את התאחדותם של הנחלים שזרמו לירדן, חיבב את הקיבוצים והמושבים שהיו מפוזרים מסביב.

עם אוזניות באוזניים ונעלי ספורט על הרגליים, ציון חרש את השבילים הרבים הצמודים לנהר השוצף. ימים רבים הוא בילה לצד המים הזורמים, מדמיין שהוא זורם ביחד איתם אל עבר האינסוף.

המים האלה סימלו בשבילו את החיים. את הגורל שלו.

 

אך ביום בו מתחיל סיפורנו, הוא כלל לא שיער מה הוא עומד למצוא.

במהלך אחת מריצותיו הוא החליט לרדת אל הנהר ולהשתכשך במימיו.

הוא הגיע לקו המים והוריד את בגדיו, הכניס את כף רגלו לתוך המים הצוננים ומיהר להוציא אותה במהירות. הוא לא ציפה לכזה קור, בייחוד לא ביום קיצי וחמים כמו אותו יום.

"מה אתה עושה? אתה יכול להיסחף!" נשמע קול נשי מצדו השני של הנהר.

ציון הרים את מבטו בבהלה ומיהר לכסות את עצמו בבגדיו. בצד השני, על סלע גדול ורחב, ישבה נערה יפהפייה וגבוהה, שערה השחור השתפל על כתפיה ועיניה הירוקות ברקו ברשף שכמוהו ציון מעולם לא ראה.

נראה היה שהנערה עצמה הייתה מבוהלת גם היא, אך מסיבות אחרות לחלוטין.

"אל תיכנס לחלק הזה של הנהר," היא אמרה, "הזרם פה חזק מאוד ויכול לקחת אותך איתו."

ציון הנהן. כנראה שהיא צודקת, הוא חשב לעצמו והתלבש במהירות.

הוא הרגיש מבוכה רבה מזה שהיא ראתה אותו ערום, הוא לא הרגיש הכי בנוח עם הגוף שלו. הנערה כמו זיהתה את מחשבה זו שהעיבה כצל על עיניו וחייכה חיוך רחב. "אל תתבייש ממני."

ציון לא ידע כיצד להגיב למקרה זה ורק מיהר להתרחק מהמקום. "לא מתבייש בכלל," הוא מלמל לעצמו בעוד הוא עלה במעלה הגבעה אל עבר המוצב.

 

למחרת, בריצתו היומית הנוספת, הוא העביר את מבטו אל הנהר בשנית. הנערה הייתה שם שוב, על אותו סלע, יושבת בדממה.

ציון ירד אל קו המים ונופף לה. היא נופפה בחיוך בחזרה, אך אז עשתה מעשה שציון לא ציפה לו כלל. היא קפצה למים ושחתה לצדו השני של הנהר, יצאה ונעמדה מולו בקלילות מרובה.

"איך עשית את זה?" הוא שאל בבהלה.

"את מה?"

"איך שחית לצד השני? הרי רק אתמול הזהרת אותי מהיסחפות."

הנערה נבהלה מעצמה ונאלמה דום. כעבור כמה שניות של מבוכה היא קפצה לתוך המים ונעלמה בהמשך הנהר. ציון לא ידע כיצד להגיב למאורע. גם חבריו לבסיס לא האמינו לסיפורו כאשר הוא סיפר אותו בהמשך אותו היום, מעט לפני יציאתם לסיור.

ציון גמל בליבו החלטה לחזור אל הנהר גם למחרת ולנסות למצוא את הנערה בשלישית. הוא כה הסתקרן, כה היה מעוניין לדעת מי היא.

או מה היא, חשב לעצמו ציון בחיוך בעקבות היכרותו עם האגדות שהקיפו את המקום, אך מיד גירש את המחשבה מראשו, היא בת אדם כמובן... כנראה שחיינית מצטיינת מאחד הקיבוצים שבסביבה.

כשהוא חזר אל הנהר וראה אותה פעם נוספת יושבת על הסלע הגדול, השאלה הראשונה שהוא שאל אותה הייתה "מאיזה קיבוץ את?"

אך הנערה לא ענתה.

"מי את?" הוא שאל שאלה אחרת.

"אני לא יכולה לספר לך, אסור לי."

"בטח שכן, אני לא נושך."

הנערה ירדה אל קו המים ושחתה אליו בקלילות. "שמי ירדן."

ציון גיחך.

"זה השם הראשון שעלה לך לראש?" הוא שאל והחווה בידיו לעבר הנהר, "לפחות תהיי יצירתית."

"זה לא במקרה," היא הושיטה את ידה אל מי הנהר הקרירים.

דגים שונים ששחו בנהר התקרבו אל כף ידה והתחככו בה בעדינות. ציון צפה במחזה המשונה בארשת פנים המומה.

"אני לא בת אדם רגילה, אך יש לי הרגשה שידעת את זה כבר."

"אני..." הוא גמגם, "אני מכיר את האגדות."

"אכן. אני שדת נהר. אבל אסור לי לדבר איתך."

"למה?"

"אני בין האחרונות שנשארו מבני מיני. הרוב נפטרו ממחלות שונות, רבות אחרות איבדו את הנהרות שבהם הן חיו לזיהומים שונים וסכרים ענקיים. בשביל לשמור על המשך המין אני צריכה לשמור על מרחק ממכם, בני האדם."

"אני בסדר! אני לא אעשה לך שום דבר רע."

"איך אני יכולה להיות בטוחה?"

ציון לא ענה, הסתכל עליה בפקפוק קל.

"אתה עדיין לא מאמין שמה שאני מספרת לך הוא נכון, אה?"

ציון הנהן לאישור. ירדן הלכה אחורנית אל תוך הנהר, הילכה בעדינות על פני המים השוצפים, מדלגת בינות לזרמים. "אתה מאמין לי עכשיו?"

ציון נפל אחורנית על הקרקע, מעולף.

 

הוא התעורר באמצע הלילה בבית-החולים "זיו" שבצפת. חבריו לפלוגה מצאו אותו מעולף על הקרקע ופינו אותו באמבולנס צבאי לטיפול נמרץ. ציון נבהל, היה בטוח שהוא הזה הזיות וחלם בהקיץ, אך כשזיכרונותיו התבהרו הוא הבין שמה שהוא זוכר היה המציאות.

אני חייב לראות את ירדן שוב, החליט.

כשהוא חזר בבוקר למוצב, הדבר הראשון שהוא עשה היה לרוץ לנהר. ירדן הייתה שם, נחה באור השמש.

"באמת תהיתי לעצמי מתי תחזור?" אמרה בחיוך.

"איך החיילים ידעו איפה למצוא אותי?"

"קראתי להם."

"את יכולה להתרחק מהמים?"

"עד מרחק מסוים... מעבר אליו... אני כבר אתחיל לאבד חלקים מגופי," היא אמרה והרימה את ידה הימנית. אחת מהזרתות הייתה חסרה.

ציון התקרב אליה בהלם. "אני יכול לראות יותר מקרוב?"

"כן, אבל בלי לגעת."

"למה?"

"אסור שיהיה לי מגע עם בני אדם. אם דבר מעין זה יקרה אני אהפוך למים."

"הרבה דברים יכולים להרוג אותך, אה?"

ירדן לא צחקה, אלא רק הנהנה בעצב.

"סיפור עגום הוא סיפורו של המין שלי..."

"איך זה הגיוני שאתן קיימות? מאיפה הגעתן?"

ירדן הצביעה אל המרומים, לעבר העננים. "לפעמים, כשהגשם נגמר והעננים מתפנים... אפשר לראות ממלכה מתחבאת בשמיים. ראית אותה פעם?"

ציון נענע בראשו לשלילה. "מעולם לא בחנתי את העננים בצורה כזו."

"זוהי אספמיה," היא אמרה, "ממלכתנו העתיקה. לפני שנים רבות מאוד הועברנו לכאן בכפייה ומאז אנחנו תקועות כאן. מחכות ליום שיחזירו אותנו הביתה."

"ונראה לך שיום אחד את תחזרי?"

ירדן נענעה בראשה בעצב. "לצערי כבר לא. אני מהדור הצעיר, שכמו אינספור דורות לפניו כלל לא ידע את אספמיה. לעתים אני אף שואלת את עצמי אם הממלכה הזו היא אמיתית או סתם באגדות של הדורות הקדומים. חלומי הוא לגלות את האמת."

עצב מילא את ליבו של ציון. אי-שם בסתר מוחו, הוא מאוד רצה שירדן תצליח לחזור לכור מחצבתה.

 

ככל שהימים, השבועות והחודשים חלפו, הקשר בין השניים הלך והתהדק. ביקוריו בנהר הלכו והתגברו, הוא מצא אצל ירדן אוזן קשבת אותה הוא לא הצליח למצוא בין חבריו ליחידה. אך לצערו הרב של ציון, הוא ידע שהיום בו היחידה תעזוב את המוצב מתקרב והוא יאלץ לעבור יחד איתם לאימון בנגב.

"בואי איתי," הוא אמר לירדן באחד הערבים לפני עזיבתו בעודו שרוי על הקרקע, מביט בשמיים זרועי הכוכבים. היא הייתה לצדו, שוכבת במעין ריחוף על הנהר הזורם.

"איך אני יכולה? בלתי-אפשרי מבחינתי לעזוב את הנהר."

"נמצא לזה פיתרון!" הוא קרא בהתלהבות, "זה הירדן... את יכולה להמשיך איתו מפה עד ים המלח, שם איכשהו עוד נוכל להיפגש."

ירדן נענעה בראשה בעצב. "זה לא יכול לקרות. זה הבית שלי."

"את לא תבואי בשבילי?" הוא שאל.

"אני אעשה בשבילך הכל," היא אמרה, "אבל את זה אני לא יכולה לעשות."

החייל המאוהב השפיל את ראשו.

"אני אתגעגע אלייך," הוא אמר בעצב.

"גם אני אליך," אמרה ירדן בעודה מביטה עמוק לתוך עיניו הנוצצות.

"ברגע שאני אשתחרר אני אחזור לפה," הוא אמר, "אני אקבע כאן את ביתי. נבלה את שארית ימינו ביחד!"

"אני אמות מצער עד שזה יקרה."

"זו אפשרות?"

"בוודאי."

שתיקה רועמת השתררה בין השניים.

לפתע, כעבור שניות ארוכות של דומיה, ירדן נישקה את ציון נשיקה ארוכה ולוהטת. שדת הנהר נשכבה מעל החייל, חיבקה אותו חיבוק גדול ועז בעוד שפתיהם נפגשו, בעוד הם הרגישו את המגע המיוחל, המגע לו הם כה ציפו.

ייחולים של חודשים רבים התנקזו לנשיקה הבודדה ההיא על שפת הנהר השוצף, נשיקה ארוכה ולוהטת, מרגשת ורוטטת. אך הרגע נקטע כלעומת שבא. ציון הרגיש מים צוננים נשפכים עליו, מרטיבים את בגדיו ונעליו.

ירדן הפכה למיליוני טיפות מים קטנות וזרמה לתוך הנהר. ציון הצליח לראות את פניה המחייכות נעלמות בינות לזרם הגועש, נחקקות בזיכרונו לנצח-נצחים.

בעוד הוא נפל על ברכיו ובכה בכי כמוהו מעולם לא בכה, הנערה התמוססה לחלוטין במורד הנהר שאת שמו היא נשאה. או-אז הוא שמע את המשפט האחרון שיצא מפיה, המשפט שנחקק עמוק בלבו. המשפט שילווה אותו מעתה ועד עולם.

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה."