היה הייתה פעם משפחה קטנה שחיה בכפר קטן בראש הרי סמן. משפחה זו הייתה היחידה בכל הכפר. שמה נפוץ למרחקים בכל מרחבי אתיופיה ורבים האנשים ששמעו על קורותיה. זו הייתה משפחת יסיאס.
ממבט ראשון, משפחה זו הייתה נראית משפחה רגילה ככל המשפחות, אך ממבט שני - היה אפשר לראות את ההבדל המהותי. עדות ראשונה לכך שמשפחה זו אינה רגילה אפשר היה לראות במדורות הכחולות שבניה הדליקו, המדורות שצבעו את שמי הלילות האפריקאים האפלים, המדורות אשר מלהבותיהן זינקו ניצוצות מכושפים שהעירו את הקסם הרדום שבהרים התמירים.
עדות שנייה הייתה דווקא בבקרים המוקדמים, כשבני המשפחה היו מניפים באוויר את מי הנחל הסמוך, מעבירים את טיפות המים הרבות היישר לתוך הדליים, מה שהקל עליהם מאוד את מלאכת השאיבה.
עדות שלישית צצה כאשר האויבים מהדרום החלו לצור על דברק הסמוכה. משפחת יסיאס נזעקה לעזרת התושבים, העבירה אותם למקום מבטחים וגירשה את המורדים באמצעות סופת גשם קשה מנשוא.
אחת מבני אותה משפחת מכשפים, הייתה פלפלו. הנערה הצעירה אהבה לטייל בהרים הנישאים ולצפות בפלגי המים הזורמים. היא הרבתה לבלות לצד נהר הסטיט, להרים את המים באוויר, לחצוב פלגים חדשים ולהסיט את הנהר מדרכו.
באחד מן הימים, בעוד פלפלו נחה על גדות הנהר השוצף, היא הבחינה בחיה המוזרה ביותר שהיא אי-פעם ראתה. החיה הייתה נראית כמו צבי, אך צווארה היה ארוך מהרגיל. פלפלו שמעה על החיה הזו לא מעט, אך תמיד הייתה בטוחה שהיא חיה הרחק משם, במחוזות המזרחיים של המדינה. זו הייתה הפעם שהיא ראתה גרנוג כה רחוק ממקום מחייתו.
הגרנוג, או בשמו הידוע יותר צבי ג'ירפי, היה צבי יפהפה במראהו. קרניו התפתלו מעלה בהדר, עיניו החודרות היו מוקפות בכתמים לבנים וגופו החום והחסון זהר באור השמש האפריקאית הקופחת.
פלפלו התקרבה לאיטה לגרנוג המרהיב, הושיטה לעברו את ידה וליטפה את גבו. נראה היה שהוא מתענג על הליטוף, אך כעבור שניות מעטות הוא התרחק ממנה במהירות - קפץ לאוויר וריחף משם. פלפלו נדהמה. היא מעולם לא ראתה את הגרנוג המרחף - אף על פי שהיא בהחלט שמעה על קיומו. סיפורים על החיה כיכבו באגדות הישנות של הגדעונים, האגדות עליהן היא גדלה.
הגרנוג נחת מעבר לנהר ופלפלו התקרבה אליו בשנית. היא הפעם התקדמה יותר בזהירות, מושיטה את ידה לעבר קרנו. "אתה רחוק מאוד מהבית, אה?"
במילה בית פלפלו כמובן לא התכוונה למזרח אתיופיה ואזור המישורים האין-סופיים, אלא דווקא למקום אחר לחלוטין.
ממלכת אספמיה.
כמו חיות רבות אחרות שמאכלסות את עולמנו, הגרנוג נשאב מאספמיה על ידי הנחש, או-אז בעת שהעולם נברא מהתוהו. בעת שחווה נגסה מהתפוח - סמאל העביר ליקומנו יצורים אספמיים רבים, חוטף אותם מתוך חייהם השלווים בממלכת הדמיון - בתקווה להשתמש בהם כדי להשתלט על העולם החדש. אך החיות האספמיות בגדו בו ולא סרו למרותו. הן התפזרו ברחבי העולם כולו, מייחלות ליום בו הן יוכלו לחזור לארץ מולדתן.
פלפלו ליטפה את גבו. הפעם הוא דווקא התמסר לליטופה, התענג על מגעה. הוא כופף את גבו והתיישב על הקרקע, כמו מנסה לסמל לנערה לטפס עליו.
"אתה בטוח?" היא שאלה בחשש.
הגרנוג הביט היישר לתוך עיניה. עיניו חדרו את נשמתה והיא יכלה להישבע שהיא מבחינה בניצוץ מוזר שחלף על פני אישוניו, מה שהשרה עליה תחושת ביטחון שלא הייתה שם מקודם. פלפלו שלחה את רגליה והתיישבה על גבה של החיה. הגרנוג זינק באחת מעלה - ופלפלו צרחה בבהלה. הצבי המריא מעלה לעבר העננים, חותך אותם וחושף בפני הנערה את העולם שממעל. הרוח צלפה בפניה. הרוח הייתה חמימה, אך עד מהרה היא השתנתה. קור הקיף את פלפלו בעוד היא הבחינה בעננים שחורים המגיעים מהמרחק. בתחילה היא שמחה, אולי אלו הם ענני גשם שיסיימו את הבצורת הקשה?
אך עד מהרה תקוותה התבדתה. אלו לא היו ענני גשם, אלא רק ענני פיח שחורים ורעים. ענני מלחמה.
הבצורת גרמה לקבוצות מורדים רבות לצאת למלחמה נגד החונטה הדיקטטורית השולטת במדינה והמורדים מנעו מהשלטונות להעביר סיוע לתושבים - מה שרק החמיר את הרעב הקשה ממילא. אזרחים רבים מתו ורבים חשבו על עזיבה. בתוך כל זה פעלו גורמים ישראלים - שהגיעו כדי לשכנע את היהודים להגר לישראל.
היהודים, בני עמה של פלפלו המכונים גם עדת ביתא ישראל, חיו בארץ הנישאת מימים ימימה. בעבר היהודים היו מהעמים החזקים באתיופיה ובממלכות שהתקיימו באזור לפניה - אך היום הם חיו בעיקר בכפרים הנידחים בצפון-מערב המדינה, באזור העיר גונדר ואגם טאנה. פלפלו הביטה מלמעלה על הכפרים הרבים. רבים מהם ננטשו בשבועות האחרונים, דבר שהיה לפלפלו קשה מאוד לראות. בני עמה הקשיבו לישראלים ויצאו מערבה - בייחול עז להצטרף לעם היושב בציון.
שביל העוזבים התמשך עד האופק. אלפי יהודים צעדו לעבר המדבר, לעבר האינסוף. עצב מילא את לבה של פלפלו. היא חשה באוויר המשתנה, מבינה שזהו סופו של עידן, סופן של אלפי שנות התיישבות בחלק זה של העולם.
פלפלו בחנה ממעל כפר קטן וריק מתושבים. כמו קורא את מחשבותיה, הצבי דאה לעבר הכפר ונחת במרכז הכפר הנטוש. פלפלו קפצה מגבו ונעמדה על האדמה הרכה.
הישוב הקטן היה נראה כאילו הוא ננטש בזה הרגע. האש עדיין בערה במדורה קטנה, הבתים היו עדיין מלאים בחפצי בעליהם. לבה של פלפלו התמלא בחרדה, אך היא ידעה שאת המציאות אי אפשר לשנות.
היא ידעה שהגיע גם זמן משפחתה לעזוב.
באותו ערב, כשפלפלו חזרה לכפר הוריה, היא שטחה בפניהם את הרעיון.
"אנחנו חייבים לעזוב," היא אמרה, "כולם ממשיכים מערבה ואנו חייבים להצטרף אליהם. שמעתי בשבוע שעבר שהגיעו לפה נציגים מישראל! הם אמרו שהם ייקחו אותנו הביתה מסודן."
"ואת באמת מאמינה להם?" שאל אביה, "הם שנים מסרבים להעלות אותנו, אז מה השתנה עכשיו?"
"נראה לי שהם מבינים שאנו בסכנת חיים!"
"נראה לי שאת חיה בדמיונות."
"אבא, תאמין לי, אני לא. רעה מתקרבת ממזרח ואנו חייבים לזהות אותה לפני שהיא תכה."
האבא העייף בחן את פניה של בתו. "פלפלו, יקירתי, אנו לא יוצאים למערב. זהו מסע מסוכן ומלא תלאות ורבים ימותו במדבר האפל. אל לך לשכוח שהזאר משגיח עלינו ומונע את היציאה, אורב לנו בחשכת הליל. בבקשה ממך, אל תלכי יחד איתם, אני לא אוכל לשרוד את אובדנך, בנוסף לכל."
פלפלו הסיטה את עיניה בעצבים. "אתה לא מבין, אבא. דורות רבים אנו יושבים על הגבעה הזו, מחכים שהמשיח יגיע לקחת אותנו בחזרה לארצנו. מתי בפעם האחרונה ניסינו לצעוד ישראלה? מתי בפעם האחרונה עשינו מעשה?"
הנערה קמה בעצבים ויצאה מסלון הוריה, רצה לעבר הצריף הקטן בו התגוררה.
כבר באותו הלילה פלפלו ארזה את דבריה והעמיסה אותם על גב הגרנוג. בעוד היא סידרה את החפצים, אימה התקרבה והניחה את ידה על גבה.
"את יודעת," פתחה האם, "בצעירותו, סבי ניסה לעלות לירושלים."
"ומה קרה?"
"הוא נכשל. הוא צעד עד לחוף והוביל אחריו רבים מבני עדתנו. כשהוא נעמד אל מול הים הוא הרים את מטהו לאוויר, הכה במים וציפה שהמכשול יפתח. אך זה לא קרה ואנו נשארנו מאחור. רבים נספו במסע האיום, מתו בין חולות המדבר, במימי הנהרות ולצד אותו ים מקולל."
"מקווה שזה לא גורלנו הפעם."
"אני לא יודעת. אין לי מושג אם את צודקת ואכן אנו צריכים לצאת למסע, או אם את טועה - וכולם ימצאו שם את מותם. אבל דבר אחד אני יודעת - שאם תגיעי ארצה, אנו נגיע היישר אחרייך."
פלפלו חייכה וחיבקה את אימה. "אני אתגעגע אלייך מאוד."
"גם אני, פלפלו שלי," מלמלה אימה בעודה הוציאה מכיסה מעין אביזר עגול, "קחי את זה, בבקשה, ובכל פעם שתאבדי בדרכך ותרצי הכוונה... הביטי על זה והביני למה את מסוגלת."
פלפלו חייכה. אביזר זה היה קולרו הקסום של מנליק, אבי העדה. הקולר היה עשוי מזהב יצוק - והשמועה אומרת שהוא מתנתו של מנליק מאביו, שלמה, שניתן לו כדי לרפא את מחלתו הקשה.
מעט אחרי השיחה פלפלו נפרדה משאר בני משפחתה, קפצה על גב הגרנוג שכעת על צווארו נח הקולר וטסה לדרכה. היא המריאה מעלה מעל הרי סמן, מביטה ממעל על שיירות העוזבים שצעדו בחשכת הליל, מאירים את דרכם עם לפידים צהבהבים.
אלפי אנשים השאירו אחריהם הכל, חשבה לעצמה פלפלו, וכעת הצטרפה אליהם עוד אחת, אני. אסור לנו להיכשל - אסור לנו להפסיד גם הפעם.
פלפלו כיוונה את הגרנוג לאחר שביל הצועדים. אף אחד מהם לא הבחין בדמות האפלה שעפה מעליהם, חוצה את שמי הלילה באוושה חלושה. הכוכבים שהיו אמורים להאיר את השמיים הסתתרו מאחורי ענני הפיח האפלים. מדי פעם גם הירח הציץ בינות לפיח, וכשזה קרה גם פלפלו וגרנוגה הוארו באורו. היא הביטה על עורף החיה הנאמנה שנשאה אותה למרחק כה רב, על פרוותה המזדקרת, צווארה הארוך וקרניה הזקורות.
פלפלו התקרבה לאוזנו של הגרנוג ולחשה "לך אקרא אורשלם, בשל שאתה נושא אותי לעבר ציון. אתה זה שמחזיר אותי הביתה, ואני חבה לך את הכל."
אורשלם הרכין את צווארו קדימה, מאפשר לנערה ללטף את צווארו. נראה היה שהליטוף גרם לו להתקדם במהירות רבה יותר - מה שקידם את הנערה עוד יותר לעבר מטרתה.
לילה שלם השניים טסו מעל המדבר. כשהשחר הפציע, זוועה הציפה את נשמתה של הנערה.
גופות רבות היו זרוקות על הקרקע השחונה. החוסר במקורות המים נתן את אותותיו. השמש הקופחת הכניעה רבים מהעוזבים שציפו שדרכם תהיה קלה.
פיה של פלפלו נפער. היא נחתה לצד הגופות המפוזרות, נעמדה על הקרקע וכרעה לצד אחד מהילדים. דמעות מילאו את עיניה ומחנק תקף את גרונה. עיניו המתות של הילד בהו בה, חודרות לתוך נשמתה, מכלות את רוח חייה.
נראה היה שהאנשים כבר מתו לפני ימים רבים וכעת גופותיהם נשארו מאחור כדי לקבל את פני הבאים, כמעשה אפרים והפלשתים.
"מלאך המוות עבד קשה," אמרה הנערה לאורשלם הלא-מבין.
כעבור כמה דקות דומיה היא העבירה את מבטה להרים הגבוהים והצהבהבים שהקיפו אותה מכל עבר, מנסה להבין היכן היא נמצאת.
פני השטח לא היו נראים כמו אדמת אתיופיה המיוערת אותה פלפלו כה אהבה. האדמה הייתה עירומה וקרה, סופות חול עלו מעלה וקברו מתחתן את הגופות החשופות. סלעים שחורים גדולים חתכו את האופק, עולים מעלה לעבר השמיים ומסתירים את ההמשך. עצים מעטים אכן צמחו באזור, אך הם היו נראים חסרי חיים.
בימיה בסמן, פלפלו אהבה לכשף את טיפות הטל שהתעבו על העצים. אך הפעם היה נראה שאין על העצים ולו טיפה אחת.
הצמחייה הייתה מתה.
עננים רעים התאספו במרחק, עבים שחורים וחשוכים, ממטירים אופל ואימה. בשביל המדבר, כמובן, העננים היו חדשות טובות. אך לבה של פלפלו התמלא בחרדה. היא ידעה שהעננים הללו אינם מבשרי טובות להולכי הישימון.
"בבקשה... עזרי לי..." נשמע קול לחישה דק מאחורי גבה. זה היה נער צעיר בן גילה של פלפלו. הוא היה זרוק על הקרקע, עיניו חלולות ופיו יבש. "כולם מתו... המדבר לקח את כולם... עזרי לי, בבקשה..."
נראה היה שהמדבר לקח מהנער את שנות חייו הנותרות. פיו היבש היה לבן כמו סיד, שערו היה מלא חול ולכלוך, ציפורניו היו שחורות משחור, רגליו שתתו דם וידיו נפולות.
"איך אתה מרגיש?" שאלה הנערה בעודה מרימה את הנער בעזרת קסמיה, מניחה אותו על גב הגרנוג.
"אני... אני..." גמגם, מתפעם למראה הקסם שהרים אותו באוויר, "את ממכשפי ההרים?"
"אכן. תגיד לי אם נוח לך איך שהושבתי אותך," פלפלו השכיבה את הנער על גב החיה, מה שהלחיץ אותו מעט, "אל תדאג, הכל בסדר, הגרנוג יסחב אותך למקום בטוח..."
צילם של העננים כיסה את אדמת המדבר הצחה. גשם שוצף צנח על ראשם.
"אבא... אימא..." מלמל הנער, "הם שם..."
הנערה הביטה לכיוון אליו הוא הצביע. היא ראתה את הגופות חסרות הנשמה של שני אנשים מבוגרים, אוחזים האחד בידה של השנייה. פלפלו הרימה את ידה וכיסתה את המתים הרבים בחול ואדמה, מעניקה להם קבורה נאותה אותה המדבר לא יכול לספק. דמעה נזלה על מצחו של הנער. "תודה," הוא אמר.
"מה שמך?"
"אנדינה."
"טוב, אנדינה, אתה עומד להיות מופתע מאוד - אך שמור על היציבות."
"מה?"
פלפלו ליטפה את ראשו של הגרנוג והלה קפץ לאוויר ועף הרחק משם. הנערה העומדת על הקרקע הביטה על הגרנוג והנער המעופפים והקשיבה לצעקותיו.
באותו זמן היא הרימה את ידיה וסובבה אותם מעל ראשה, חושבת בראשה: זינאבה...
הכישוף עבד. הגשם שירד סביבה החל לנוע במעגל, התאחד והניף אותה באוויר. המים היו נוקשים וחזקים, לא מאפשרים לה ליפול דרכם מטה. אביה לימד אותה פעם את הכישוף הזה - אך היא מעולם לא השתמשה בו למשך זמן.
היא המריאה מעלה לעבר השמיים, עוקבת במבטה אחר אורשלם שנשא את אנדינה. בשלב מסוים הדמויות העפות חצו את קו העננים, ממריאות לעבר השמיים הבהירים. פלפלו הביטה מטה, שם היא ראתה את שכבת העננים השחורים שהסתירה את הקרקע המדברית. מדי פעם העננים הוארו באור צהבהב בוהק - אור הברק המכה. קולות הרעמים נשמעו לאחר מכן - מחרישים את אוזני העפים.
הנער עקב אחר פלפלו במבטו. עיניו ברקו ונצצו באור השמש שממעל. פלפלו הבחינה במבטו וחייכה לעצמה. הוא היה נער גבוה וחזק, שריריו בלטו ועיניו השחורות גרמו ללבה לקפץ.
עצוב איך שהמדבר מכניע גם את החזקים ביותר, חשבה.
"תודה, תודה שאת עוזרת לי," מלמל הנער בשנית. פלפלו לא הצליחה לשמוע את דבריו מעבר לרוח הכבדה שטפחה באוזניה, אך היא הצליחה לקרוא את שפתיו.
להקת ציפורים עפה לצד השלישייה. הציפורים חבטו בכנפיהן ולא התייחסו למעופפים המוזרים. אורשלם הטה את מבטו לעבר הציפורים, דואה לצדן, מה ששימח את אנדינה וגרם לו לצחוק - בפעם הראשונה זה זמן רב.
פלפלו חיפשה בעיניה את יעדם. מדי פעם היא הצליחה לראות את האדמה מעבר לשכבת העננים ולזהות כפרים אנושיים. במרכז האזור הכפרי עמדה עיר גדולה, עיר כמוה פלפלו מעולם לא ראתה. הבתים היו צפופים, הרחובות היו צרים. מסגדים רבים התנשאו מעלה, מאירים באורם הירקרק את העיר שסביבם. בצד העיר עמדו אוהלים רבים, מה שהעיד על קיומם של פליטים. פלפלו הבינה ישר שזהו יעדה - והיא והגרנוג החלו לדאות מטה.
תוך דקה ספורה השלושה נכנסו לתוך הענן השחור ואפלה הקיפה אותם מכל עבר. רעם נשמע במרחק, מה שהרטיט את לבה של הנערה. היא הביטה לתוך עיניו של אנדינה, ולפתע הענן הפריד ביניהם. אנדינה ואורשלם נעלמו בתוך החשכה ופלפלו נשארה לבדה.
ברק הכה במרחק. פלפלו הביטה לעברו וראתה פנים אפלות מביטות עליה מתוך החשכה, פנים אכזריות ומלאות בשנאה שחייכו למשמע הרעם. ברק נוסף הכה במרחק מטרים ספורים ממנה, מה שגרם לה ליפול מהכיסא המיימי שנשא אותה באוויר. טיפות המים התפזרו לכל עבר והיא צנחה מטה במהירות אדירה.
"אנדינה!" היא צרחה, אך קולה לא נשמע כלל מעבר לענן. היא נפלה עוד ועוד, יוצאת מתחום הענן מעל הקרקע העירונית. האדמה התקרבה אליה במהירות אימתנית ופלפלו הסתחררה ואיבדה את ראייתה. מתוך האפלה היא הצליחה לראות את הגרנוג מתקרב אליה, בעוד רעם נוסף הרעיד את הכל. שנייה לפני שהגרנוג הגיע אליה - ברק שני הכה. הכרתה של המכשפה אבדה לחלוטין - והחשכה השתלטה על הכל.
כשפלפלו פתחה את עיניה, כל שהיא ראתה היו השמיים השחורים. היא הסיטה את מבטה לימינה, שם היא ראתה גוש אוהלים. משמאלה, לעומת זאת, היה אורשלם, מתנשם על הקרקע בכבדות, מנסה לשאוב לתוכו כל פיסת אוויר. פצע גדול נמתח לכל אורך חזהו - ועיניו פלבלו.
הנערה ניסתה לקום אך גופה רתח מכאב. הנפילה הייתה קשה אבל הגרנוג הצליח לבלום אותה בשנייה האחרונה, מה שהציל את חייה. הנערה קמה על רגליה וניגשה לעבר החיה, ליטפה אותה ולחשה באוזניה "יהיה בסדר, יהיה בסדר..."
תוך כדי ליטוף היא חיפשה במבטה אחר הנער, אך הוא לא היה בנמצא. אנשים רבים יצאו מכפר האוהלים והקיפו אותם מכל עבר, מתלחששים בפחד.
"הם נפלו מהשמיים," אמר אחד מהם.
"לא הגיוני," אמר השני.
קול רשרוש עז גרם לפלפלו להרים את עיניה לשמיים בחרדה. העננים הסתובבו במערבולת אדירה של שחור ואופל, השמיים התערבבו והצבעים התאדו. העננים ירדו מטה במהירות, הקיפו את הנערה והגרנוג הפצוע מכל עבר והסתירו אותם מעיני הקהל המתגודד. היא הביטה בפחד לצדדיה, מנסה להבין מה מתרחש, אך כל שהיא ראתה היה אפלה מסתובבת ומתערבבת. האפלה התמזגה בתוך קרני האור המעטות שהצליחו לחדור פנימה - סופחת אותן לתוכה.
"מי אתה?!" היא צרחה, נזכרת בפנים שהביטו עליה מתוך הענן, "מה אתה רוצה?!"
קלאק.
בצליל נקישה קליל המערבולת חדלה מלנוע - אך העננים עדיין הקיפו מכל עבר, קפואים במקומם. מתוך הענן יצאה דמות שפלפלו זיהתה היטב.
"תחזרי הביתה, פלפלו," לחש אנדינה, "אני לא מעוניין שתהיי פה, זהו לא מקומך."
"אנדינה? מה אתה עושה? מה כוונתך?"
אנדינה נחת על הקרקע היבשה והסתובב סביב הנערה. "את יודעת טוב מה אני רוצה. אני רוצה נשמות, אני רוצה לאחוז."
"אנדינה?" היא שאלה, מביטה עמוק לתוך עיניו של הנער המסתובב כמערבולת, מבינה לפתע שהן נראות שונה. עיניו כבר לא ברקו כבעבר אלא היו נראות כבור ללא תחתית. עורה סמר ושיערה נשפך על עיניה בעוד הוא צעד מאחוריה. רוח יצאה מתוך גופו, רוח קרירה שהעיבה על לבה.
"מי אתה?"
"אנדינה."
"אתה לא אנדינה."
"מדוע את חושבת כך? לא הכרת אותי זמן רב."
"אני יודעת שזה לא הוא. אני יודעת שאתה הוא אחר שאוחז בנשמתו."
פלפלו הבינה בדיוק מי הוא הדובר. זהו האוחז מהאגדות הנושנות, המפלץ המסתתר בחשכת הרי חבש ואורב לנשמות התועות, חסרות הכיוון והמטרה. היא הבינה היטב מי הוא אותו היצור האורב לטרף, שליח האפלה. "אתה הוא הזאר."
אנדינה חייך. "שלום רב, נערה נבונה."
השד האפל יצא באחת מתוך גוף הנער, נעמד מול המכשפה. עיניו של הזאר היו כחולות עמוקות וחסרות אישונים, פיו היה פעור כפיו של הלוויתן במעמקים, מראשו צמחו כעשרים קרניים חדות ומאוזניו יצאו שערות לבנות רבות. אנדינה צנח על הקרקע מאחוריו, מת.
"הו, ילדה... נוכחותך פה לא רצויה..."
"למה, כי אתה לא יכול להשתלט עליי?" התריסה פלפלו, "מכשפים הם מעל כוחך?"
הזאר צחק. צחוקו הדהד בין קירות העננים השחורים שהקיפו אותם, מה שהרטיט את לבה. "נוכחותך מפריעה לי - ואת צריכה לזוז."
"מפריעה לך למה?"
הזאר לא ענה. לעומת זאת, הוא הביט על גופתו של אנדינה - מה שפורר אותה והפך אותה לערימת חול. הזאר לאחר-מכן נשף על הערימה שבעבר הייתה הנער והעיף את החול על פלפלו.
"אתה לא מעוניין שנעזוב," היא אמרה בהבנה, "אתה מעוניין לשמר את כוחך עלינו."
הזאר המשיך לשתוק.
"אתה זה שבלם את המסע הקודם. אתה זה שמנע מהים להיפתח. אתה זה שלקח את נשמות העוזבים והשאיר אותם למות במדבר."
"אכן, את מבינה היטב."
"ואתה לא מעוניין שמכשפים יעצרו אותך."
"אתם לא אויב קל."
"אז למה חשפת את עצמך בפניי? למה לא המשכת להסתתר?"
"כי בזמן שאת מתעכבת בדיבורים - את לא שמה לב לפרט חשוב מאוד..."
"שהוא?"
"שאף על פי שאת חושבת שאיני יכול לאחוז בך, את אחוזה."
המערבולת התפנתה בשנייה. פלפלו חזרה לראות את האנשים שמקיפים אותה - אך כעת הם היו נראים מפוחדים ואחוזי בעתה.
"אתם בסדר?!" היא שאלה, אך שום קול לא יצא מפיה. רגליה החלו לנוע מעצמן וקירבו אותה לאחד הפליטים, ידיה תפסו בו והניפו אותו מעלה לעבר פניה והיא זכתה לראות את עצמה משתקפת בתוך אישוניו. עיניה היו נראות כשל אנדינה - כבור ללא תחתית המחכה לשאוב לתוכו נשמות רבות ככל האפשר.
אני הוא הפתח לתחתיות, נשמע קולו של הזאר כמחשבה במעמקי ראשה, ואת היא שפחתי.
פלפלו ניסתה להיאבק אך גופה לא ציית לה. עיניו של הפליט שהיא החזיקה החלו להתערבל ונשמתו עזבה את גופו - וחדרה היישר לתוך עיניה, נשאבת לתוך ארץ המתים ממנה שום אדם אינו חוזר.
הנערה האחוזה זרקה את גופת האדם על הרצפה והביטה על שאר האנשים שסביבה. הם צרחו וברחו משם בבהלה - מנסים למצוא מחסה מפני המכשפה המשתוללת, אינם מבינים שזו אינה היא שאחראית למעשיה - אלא דווקא יצור אחר המסתתר במעמקי ראשה.
קול מנוע מרוחק נישא באוויר. פלפלו הרימה את עיניה והבחינה במטוס מתקרב, מטוס תובלה צבאי בצבעים מנומרים שעל צדודיתו היה מצויר עיגול לבן עם מגן דוד כחול. המטוס היה ראשון בשיירה - והוא עף היישר לעברם, מתכונן לנחות במנחת מטוסים מאולתר שעמד בסמוך.
הו לא, חשבה פלפלו, שנייה לפני שהזאר הוסיף - הו כן.
הזאר הניף את פלפלו מעלה לעבר המטוסים המתקרבים. ידיה הורמו באוויר והטילו קסמים לעברם. המטוסים נפגעו, אך המשיכו בנחיתתם.
"לא!" צרחה פלפלו, "אל תעשה זאת!"
אתם לא תעזבו את ארצי, אתם לא תלכו מפה!
"בבקשה! בבקשה תפסיק!"
פלפלו הטילה קסמים נוספים בצורה לא רצונית לעבר המטוסים, אך לפתע היא ראתה מולה את אורשלם - עף לעזרתה.
"אורשלם, לך!" היא צעקה - אך שוב שום קול לא יצא מפיה.
הגרנוג עף מול עיניה.
"בבקשה... לך..." פלפלו הביטה עמוק לתוך עיניו של הגרנוג. לפתע הקולר שעל צווארו זהר בעוצמה - והיא שמעה את קולה של אימה.
"פלפלו... השתחררי משליטתו של הזאר! אל תתני לו לשלוט עלייך, אל תתני לו להגיד לך מה לעשות. את עוצמתית, חזקה ונחושה. את מסוגלת לזה! אנחנו יודעים מה מתרחש - ואנחנו בדרך לעזור לך."
"אימא?"
הגרנוג הנהן והזאר הניף משם את פלפלו - מעמיד אותה פנים אל פנים מול המטוס המתקרב. הטייס היה טייס בחיל האוויר הישראלי - והוא הביט בבעתה על הנערה המעופפת שנעמדה מולו, לא מאמין למראה עיניו.
"אתה לא תפיל את המטוסים הללו, זאר, אתה לא תמנע מבני עמנו לחזור ארצה. אתה תפסיק להטיל את אימתך על בני האדם."
ומי ימנע את זה ממני, את? את חלשה, את אינך מסוגלת להתמודד איתי ועם עוצמתי. אני בן מיליון - ואת עלה נידף.
"את זה עוד נראה."
פלפלו צרחה והצליחה להזיז את עצמה מהמטוס המתקרב. היא אימצה את ראשה וניסתה להעיף החוצה את החודר החיצוני, אך התקשתה בכך מאוד. היא ראתה את הזאר בעיני רוחה - שד אכזרי ומאיים ששוכן בעומקי ראשה - ומחכה להזדמנות לקחת את נשמתה לנצח. הקרב בין פלפלו לזאר ארך למשך מרחק רב - אותו השניים גמעו בזמן קצר מאוד.
"עוף מראשי! הסתלק, יצור אכזר!"
את חלשה!
"אתה הוא החלש, זקוק לנשמות בני האדם כדי לשרוד!"
את אינך יודעת מה מצפה לך בשאול - סבל וייסורים. אני יכול לגאול אותך, לדאוג שיטפלו בך שם בכפפות של משי - בתנאי שתוותרי ותביני שאת היא לא בעלת השליטה.
"אני לא צריכה את הטובות שלך. אני לא עומדת להגיע לשאול בקרוב - אך אתה כן."
טראח.
פלפלו התרסקה על הקרקע. היא הייתה לצד הים, מה שהעיד על כך שהקרב לקח אותה הרחק ממחנה הפליטים, דבר שגרם לה לנשום לרווחה.
הרחקת אותי, יפה מאוד.
"אני לא כה חלשה כמו שאתה חושב."
את תספקי ערך רב לאפלה.
"אני לא אספק לך דבר."
פלפלו הביטה לעבר השמיים וצרחה. הזאר החל לצאת החוצה מראשה - והיא הרימה את ידיה וצרחה במעמקי ראשה: ליקקיאון!
הכישוף גרם לאור רב לצאת מידיה ולהקיף את הזאר - מה שמוסס אותו והפך אותו לערימת חול, בדיוק כמו שהוא עשה לאנדינה. לאחר שהזאר נעלם, הנערה התמוטטה על הקרקע. הכישוף לקח ממנה את כל כוחה ועוצמתה.
מתוך עיניה המעורפלות היא הצליחה להבחין באורשלם המתקרב לצדה. כמוהו נחתו גם אנשים רבים אחרים. היא הביטה עליהם וזיהתה את בני משפחתה שהושארו מאחור. אביה ואימה היו שם, רצים לעברה ומחבקים אותה חיבוק עז.
"חיסלתי את הזאר..." מלמלה פלפלו, "עצרתי אותו לפני שהוא הרג רבים נוספים... ולפני שהוא הפיל את המטוסים..."
"גיבורה שלי," לחשה אימה, "את חזקה ואת תשרדי גם את הפציעה. ריפאנו את הצבי, הוא בסדר."
"אתם יכולים לרפא גם אותי?"
האם והאב הביטו אחד על השנייה בעצב ואז הביטו על ביתם. "הפצע שהזאר השאיר חזק מדי בשבילנו. אנו צריכים למצוא מישהו שיכול לטפל בך."
פלפלו הנהנה והאב הניף אותה בשתי ידיו. או-אז בני משפחת יסיאס קפצו על המים וכישפו את גלי הים מעלה - מה שהרכיב אותם הלאה לעבר האופק. המשפחה הרוכבת על הגלים המשיכה כך למשך קילומטרים רבים מספור - עד שלבסוף נראה קצה הים, שם עמדה עיר נופש גדולה אשר מלונותיה התנשאו השמימה. העיר עצמה טיפסה על ההרים הסמוכים והביטה על הגולשים ממעל.
המשפחה הבינה ישר. הם הגיעו לאילת, העיר הדרומית ביותר בארץ ישראל. לבם פעם בחוזקה, עיניהם הביטו בהתפעמות לכל עבר.
"אני לא מאמינה..." מלמלה פלפלו בכאב רב, "הגענו..."
המשפחה התקרבה אל החוף החולי, ממש מעבר למעבר טאבה עמוס המשאיות. החיילים הרבים הסתכלו עליהם בתדהמה, כיוונו עליהם את נשקיהם וצעקו בעברית למכשיר הקשר "קודקוד, אתה לא תאמין מה קורה פה."
אביה של פלפלו הרים את ידו, הניף אותה באוויר ושניות ספורות לאחר-מכן מבטם של החיילים הזדגג. האבא ניגש לאחד מהם ולחש באוזנו בעברית רהוטה "תזמין טיפול רפואי."
בבית-החולים של העיר אילת, פלפלו קיבלה את הטיפול הכי מסור שהיא יכלה לבקש. אך גם הרופאים, לא משנה כמה הם ניסו להיות נחמדים, לא הצליחו להבין איך לרפא את הפציעה הקשה והמסתורית שאת מקורה הם לא ידעו.
באחד הלילות, כשפלפלו ואורשלם נשארו לבדם, הוא הניח את ראשו על בטנה.
"תודה על עזרתך," היא לחשה באוזנו, "אתה חבר נאמן."
שניות ספורות לאחר-מכן - הקולר שעל צווארו זהר באור יקרות. הקולר התנתק מצווארו של הגרנוג, ריחף באוויר לעברה של הנערה ונקשר על ידה כצמיד. הפצע התרפא באחת, מה שגרם לה להרגיש הרבה יותר טוב. או-אז פלפלו חיבקה את בעל החיים הנאמן שליווה אותה במשך מסעה הארוך, והרגישה אושר כמוהו לא הרגישה אף פעם.