הבריחה מחבש

עודכן: 14 בפבר׳ 2019

היה הייתה פעם משפחה קטנה שחיה בכפר קטן בראש הרי סמן. משפחה זו הייתה היחידה בכל הכפר. שמה נפוץ למרחקים בכל מרחבי אתיופיה ורבים האנשים ששמעו על קורותיה. זו הייתה משפחת יסיאס.

ממבט ראשון, משפחה זו הייתה נראית משפחה רגילה ככל המשפחות, אך ממבט שני - היה אפשר לראות את ההבדל המהותי. עדות ראשונה לכך שמשפחה זו אינה רגילה אפשר היה לראות במדורות הכחולות שבניה הדליקו, המדורות שצבעו את שמי הלילות האפריקאים האפלים, המדורות אשר מלהבותיהן זינקו ניצוצות מכושפים שהעירו את הקסם הרדום שבהרים התמירים.

עדות שנייה הייתה דווקא בבקרים המוקדמים, כשבני המשפחה היו מניפים באוויר את מי הנחל הסמוך, מעבירים את טיפות המים הרבות היישר לתוך הדליים, מה שהקל עליהם מאוד את מלאכת השאיבה.

עדות שלישית צצה כאשר האויבים מהדרום החלו לצור על דברק הסמוכה. משפחת יסיאס נזעקה לעזרת התושבים, העבירה אותם למקום מבטחים וגירשה את המורדים באמצעות סופת גשם קשה מנשוא.

אחת מבני אותה משפחת מכשפים, הייתה פלפלו. הנערה הצעירה אהבה לטייל בהרים הנישאים ולצפות בפלגי המים הזורמים. היא הרבתה לבלות לצד נהר הסטיט, להרים את המים באוויר, לחצוב פלגים חדשים ולהסיט את הנהר מדרכו.

באחד מן הימים, בעוד פלפלו נחה על גדות הנהר השוצף, היא הבחינה בחיה המוזרה ביותר שהיא אי-פעם ראתה. החיה הייתה נראית כמו צבי, אך צווארה היה ארוך מהרגיל. פלפלו שמעה על החיה הזו לא מעט, אך תמיד הייתה בטוחה שהיא חיה הרחק משם, במחוזות המזרחיים של המדינה. זו הייתה הפעם שהיא ראתה גרנוג כה רחוק ממקום מחייתו.

הגרנוג, או בשמו הידוע יותר צבי ג'ירפי, היה צבי יפהפה במראהו. קרניו התפתלו מעלה בהדר, עיניו החודרות היו מוקפות בכתמים לבנים וגופו החום והחסון זהר באור השמש האפריקאית הקופחת.

פלפלו התקרבה לאיטה לגרנוג המרהיב, הושיטה לעברו את ידה וליטפה את גבו. נראה היה שהוא מתענג על הליטוף, אך כעבור שניות מעטות הוא התרחק ממנה במהירות - קפץ לאוויר וריחף משם. פלפלו נדהמה. היא מעולם לא ראתה את הגרנוג המרחף - אף על פי שהיא בהחלט שמעה על קיומו. סיפורים על החיה כיכבו באגדות הישנות של הגדעונים, האגדות עליהן היא גדלה.

הגרנוג נחת מעבר לנהר ופלפלו התקרבה אליו בשנית. היא הפעם התקדמה יותר בזהירות, מושיטה את ידה לעבר קרנו. "אתה רחוק מאוד מהבית, אה?"

במילה בית פלפלו כמובן לא התכוונה למזרח אתיופיה ואזור המישורים האין-סופיים, אלא דווקא למקום אחר לחלוטין.

ממלכת אספמיה.

כמו חיות רבות אחרות שמאכלסות את עולמנו, הגרנוג נשאב מאספמיה על ידי הנחש, או-אז בעת שהעולם נברא מהתוהו. בעת שחווה נגסה מהתפוח - סמאל העביר ליקומנו יצורים אספמיים רבים, חוטף אותם מתוך חייהם השלווים בממלכת הדמיון - בתקווה להשתמש בהם כדי להשתלט על העולם החדש. אך החיות האספמיות בגדו בו ולא סרו למרותו. הן התפזרו ברחבי העולם כולו, מייחלות ליום בו הן יוכלו לחזור לארץ מולדתן.

פלפלו ליטפה את גבו. הפעם הוא דווקא התמסר לליטופה, התענג על מגעה. הוא כופף את גבו והתיישב על הקרקע, כמו מנסה לסמל לנערה לטפס עליו.

"אתה בטוח?" היא שאלה בחשש.

הגרנוג הביט היישר לתוך עיניה. עיניו חדרו את נשמתה והיא יכלה להישבע שהיא מבחינה בניצוץ מוזר שחלף על פני אישוניו, מה שהשרה עליה תחושת ביטחון שלא הייתה שם מקודם. פלפלו שלחה את רגליה והתיישבה על גבה של החיה. הגרנוג זינק באחת מעלה - ופלפלו צרחה בבהלה. הצבי המריא מעלה לעבר העננים, חותך אותם וחושף בפני הנערה את העולם שממעל. הרוח צלפה בפניה. הרוח הייתה חמימה, אך עד מהרה היא השתנתה. קור הקיף את פלפלו בעוד היא הבחינה בעננים שחורים המגיעים מהמרחק. בתחילה היא שמחה, אולי אלו הם ענני גשם שיסיימו את הבצורת הקשה?

אך עד מהרה תקוותה התבדתה. אלו לא היו ענני גשם, אלא רק ענני פיח שחורים ורעים. ענני מלחמה.

הבצורת גרמה לקבוצות מורדים רבות לצאת למלחמה נגד החונטה הדיקטטורית השולטת במדינה והמורדים מנעו מהשלטונות להעביר סיוע לתושבים - מה שרק החמיר את הרעב הקשה ממילא. אזרחים רבים מתו ורבים חשבו על עזיבה. בתוך כל זה פעלו גורמים ישראלים - שהגיעו כדי לשכנע את היהודים להגר לישראל.

היהודים, בני עמה של פלפלו המכונים גם עדת ביתא ישראל, חיו בארץ הנישאת מימים ימימה. בעבר היהודים היו מהעמים החזקים באתיופיה ובממלכות שהתקיימו באזור לפניה - אך היום הם חיו בעיקר בכפרים הנידחים בצפון-מערב המדינה, באזור העיר גונדר ואגם טאנה. פלפלו הביטה מלמעלה על הכפרים הרבים. רבים מהם ננטשו בשבועות האחרונים, דבר שהיה לפלפלו קשה מאוד לראות. בני עמה הקשיבו לישראלים ויצאו מערבה - בייחול עז להצטרף לעם היושב בציון.

שביל העוזבים התמשך עד האופק. אלפי יהודים צעדו לעבר המדבר, לעבר האינסוף. עצב מילא את לבה של פלפלו. היא חשה באוויר המשתנה, מבינה שזהו סופו של עידן, סופן של אלפי שנות התיישבות בחלק זה של העולם.

פלפלו בחנה ממעל כפר קטן וריק מתושבים. כמו קורא את מחשבותיה, הצבי דאה לעבר הכפר ונחת במרכז הכפר הנטוש. פלפלו קפצה מגבו ונעמדה על האדמה הרכה.

הישוב הקטן היה נראה כאילו הוא ננטש בזה הרגע. האש עדיין בערה במדורה קטנה, הבתים היו עדיין מלאים בחפצי בעליהם. לבה של פלפלו התמלא בחרדה, אך היא ידעה שאת המציאות אי אפשר לשנות.

היא ידעה שהגיע גם זמן משפחתה לעזוב.

באותו ערב, כשפלפלו חזרה לכפר הוריה, היא שטחה בפניהם את הרעיון.

"אנחנו חייבים לעזוב," היא אמרה, "כולם ממשיכים מערבה ואנו חייבים להצטרף אליהם. שמעתי בשבוע שעבר שהגיעו לפה נציגים מישראל! הם אמרו שהם ייקחו אותנו הביתה מסודן."

"ואת באמת מאמינה להם?" שאל אביה, "הם שנים מסרבים להעלות אותנו, אז מה השתנה עכשיו?"

"נראה לי שהם מבינים שאנו בסכנת חיים!"

"נראה לי שאת חיה בדמיונות."

"אבא, תאמין לי, אני לא. רעה מתקרבת ממזרח ואנו חייבים לזהות אותה לפני שהיא תכה."

האבא העייף בחן את פניה של בתו. "פלפלו, יקירתי, אנו לא יוצאים למערב. זהו מסע מסוכן ומלא תלאות ורבים ימותו במדבר האפל. אל לך לשכוח שהזאר משגיח עלינו ומונע את היציאה, אורב לנו בחשכת הליל. בבקשה ממך, אל תלכי יחד איתם, אני לא אוכל לשרוד את אובדנך, בנוסף לכל."

פלפלו הסיטה את עיניה בעצבים. "אתה לא מבין, אבא. דורות רבים אנו יושבים על הגבעה הזו, מחכים שהמשיח יגיע לקחת אותנו בחזרה לארצנו. מתי בפעם האחרונה ניסינו לצעוד ישראלה? מתי בפעם האחרונה עשינו מעשה?"

הנערה קמה בעצבים ויצאה מסלון הוריה, רצה לעבר הצריף הקטן בו התגוררה.

כבר באותו הלילה פלפלו ארזה את דבריה והעמיסה אותם על גב הגרנוג. בעוד היא סידרה את החפצים, אימה התקרבה והניחה את ידה על גבה.

"את יודעת," פתחה האם, "בצעירותו, סבי ניסה לעלות לירושלים."

"ומה קרה?"

"הוא נכשל. הוא צעד עד לחוף והוביל אחריו רבים מבני עדתנו. כשהוא נעמד אל מול הים הוא הרים את מטהו לאוויר, הכה במים וציפה שהמכשול יפתח. אך זה לא קרה ואנו נשארנו מאחור. רבים נספו במסע האיום, מתו בין חולות המדבר, במימי הנהרות ולצד אותו ים מקולל."

"מקווה שזה לא גורלנו הפעם."

"אני לא יודעת. אין לי מושג אם את צודקת ואכן אנו צריכים לצאת למסע, או אם את טועה - וכולם ימצאו שם את מותם. אבל דבר אחד אני יודעת - שאם תגיעי ארצה, אנו נגיע היישר אחרייך."

פלפלו חייכה וחיבקה את אימה